נעלם: אוף אני שונאת אותו, שונאת אותו, את כל מה שחסר לי בחיים הוא
הציף אצלי. הציף והשאיר מוצף, אני סוחבת את הכאב הזה כבר שנה, בינתיים כלום פה לא
צמח.
אישה: מה את מנסה לומר שהיה מוטב לך לולא הייתם נפגשים כלל?
נעלם: אולי. אולי היה עדיף להאמין שאין חלום, יותר קשה לעשות את זה
שכבר מצאת לו צורה, ובחיי שהצורה שלו מכאיבה לי. אני ממש חולמת עליו לאחרונה את
יודעת?
אישה: שוב?
נעלם: כן שוב., זה לא ממש נפסק אבל לאחרונה זה כל כך מספק, מוצאת שם
פתרונות לכל המחסומים שמציבה העירות. ובסוף, אנחנו כמעט תמיד ביחד לפני שהוילון
בחדר נפתח ועליי להתעורר בכדי לשמש דוגמא אישית, איזה דוגמא מחורבנת אני, בקושי
מסכימה לחיות את החיים האלו...
אישה: לדעתי את כבר יודעת. להשתלח בעצמך, לא באמת מקדם את המטרה שלך
שהיא, בינינו לבין עצמנו, ליהנות ממך.
נעלם: על הזין שלי, סליחה.
אישה: לא מתאים לך.
נעלם: על הזין שלי לגמרי. ובכלל, אם אמשיך למנוע את עצמי מהביקורת
ה-באמת כה מתבקשת הזו- חוששתני שאאבד כל צלם אנוש.
אישה: ותראי, דווקא התקדמת כל כך יפה.
נעלם: אני מרגישה שאני מתפוצצת בפנים, טוחנת קינואה עם דלעת לבת שלי, ומבקשת
למות. רוצה לכעוס ואז מבינה שזה בגלל הדמעות שתקועות לי בגרון ו/או הבטן המקרקרת
בכזאת נאמנות אחרי שעות של התעלמות מחרידה. ואז מבינה שככה עשו לי שהייתי תינוקת,
ואז עצובה וכועסת, מבינה ולא מרגישה דבר. לא דמעות, לא כאב, לא תקווה להתעלות,
פשוט כלום. וכבר אין לי כוח לעצמי, ולעצמי אין כוח אליי, ובקיצור, אנחנו ממש לא
מסתדרות.
אישה: את ודאי מבינה מכל זה שיש להוציא את הדמעות בזמן?
נעלם: מתי אפשר למצוא היום זמן, להוציא דמעות של שבע שנים?!
אישה: אפשר
נעלם: לא רוצה.
אישה: את לא צריכה.
נעלם: יופי אז עכשיו ממש איבדתי מוטיבציה.
אישה: מה עם ההוא, נו הטיפול החדש שלך.
נעלם: גם כן.
אישה: מה.
נעלם: אני שונאת את הזה על ההוא, לא בכיתי אצלו פעם אחת את יודעת? אני
לא יודעת אם נתקשיתי אפילו יותר בעקבות המפגש הזה.
אישה: איזה מפגש? לא בכית כמו שצריך כבר 15 שנה.
נעלם: אני שונאת אותו, הוא עושה לי לבכות שאני ישנה.
