יומחג

כשהיה לו יומחג,
היתה נפרדת בנשיקות חמות מבני ביתה.
היתה סוגרת ארגזי כבודה, נועלת על בריח,
ומתחילה לטפס באיטיות
במדרגות העץ הכבדות,
המובילות אל משכנו המפואר.

בכל שנה היתה עושה זאת.
ומשנה לשנה היו ידה מלאות;
פחות ופחות.
וליבה;
יותר ויותר.

אולם יומחג היה לו
ורגליה כמו השיאו אותה.
למרות שיחתם הערה
של זקני הכפר וליצני החצר,
אשר בימים כתיקונם לא היו מעיזים אפילו
לשזור את מבטם

מדרגה מדרגה היתה עולה בכבדות,
חושבת על מנחתה אליו.
זו שהיתה נותנת לו יכלה.
זו שהיתה נותנת אם היתה.

מדרגה מדרגה היתה עולה נאנחת.
ואנחותיה היו מקילות את משקל גופה.
משהתקרבה אל פתח הדלת,
חשה את עצמה נשכרת מאוד מיומחגו של זה-
כי גופה כבד עליה מאוד,
וכעת פחות.

כל שנה היתה שומעת את הצלילים הרמים,
של המון אנשים,
של כלי נגינה מתרגשים,
של כלים מתנגשים,
מחייכת ברוך אמיתי
(אשר לשמו באה בכלל)
מדביקה נשיקה יבשה על הדלת, מסתובבת
ויורדת באיטיות את מדרגות העץ הכבדות
המובילות הרחק ממשכנו המפואר.

משוררת מיוסרת
ארורה ומתימרת
מכאוביה ספקותיה
למילים פשוטות מוסרת
משוררת עצובה
אין מקום ואין תשובה
משוררת את ימיה
בלי לתת בם אהבה
משוררת, לא אדם
לא בשר לא גוף לא דם
גלים של חום וקור
ונפש אומללה אחת לזכור
משוררת את אומרת
צאי לאור כבר
משוחררת

מתנות קטנות של ישועה

הוא היה רוצה שתאהב אותו
היה רוצה שתפסיק לסחוט ממנו מתנות
קטנות
של ישועה
הוא היה רוצה לבוא אליה דווקא בזמנים
זמנים בם לא חשבה עליו כלל
זמנים בהם השקתה את גינתה הפורחת
ועיניה מבריקות
ואין עשבים לנכש
ואין שמש מרביצה את חומה הכבד
ואין גבות מתכווצות במאמץ
הוא היה רוצה שתהיה חסונה מכל פגע
את שפתיה היה רוצה בחיוך קל משועשע
ממתינות לאיזו הלצה
שתפלט מהן במתיקות מרושעת
הוא היה רוצה אותה כך
כי הוא אוהב אותה כל כך
לכן הוא חושק כעת את שיניו המבריקות
הנוצצות מחיכוך בחיים
ונושק לה על מצחה בפה סגור