את ממש מִרשעת, את יודעת?
מרגישה איתך תמיד, הכי בודדה.
קרובים עוברים חולפים, ואישה לבדה.
ומרשעת שאת,
חומצתך עולה צורבת בנחיריים.
קורֵצֶת, בכּח נהדף המבט,
דמעה יחידה,
שורפת עיניים.
נשימה את לוקחת לי, לוקחת לעצמך,
ורוקדת בלי בושה,
אפרורי הוא ריקודך.
בימים של כעס רב או עצב,
מעיפה עליי גיצים,
מספרת שמגיע שישרוף ושזה טוב ללחצים.
את עִמְקֵי נִשְמַתי את חורכת
ועקיצת להבתך בקרבי מִשׂתרכת.
את משקרת בפניי, מרחיקה אותי מילדיי,
מחמיצה חומצה קשה,
את בקרי ולילותי.
ולמרות כל זאת, אני כרוכה אחרייך.
כמו שה תמים אחרי אמו;
המובלת לשחיטה.
והשנאה שלי, שאני רוחשת כלפייך,
את אוני שלי היא ממיתה.
ונמאס לי כבר ממך, יקירתי.
אבל רק אל תיגמרי לי.
אבל רק אל תכבי לי,
סיגריה ארורה שלי.
