הישר

האמת כמו קו ישר,
עוברת בין שתי נקודות.
וכמו קו ישר,
באין מופרע הוא,
או נשבר,
באורכה יכולה היא לחצות יבשות.

יכולה להמשיך ישרה,
מקצה אל קצה ; לרשום גבול ברור.
יכולה להשתנות ביני לבינך,
אולם כך יתקבל לנו קו שבור.

האמת כמו קו ישר היא,
אחת, נושאת קצוות.
תמיד תתקיים בה נקודה משותפת,
מפגש אינסוף קווים,
הצטלבות אמיתות רבות.

כמו ישר,
יכולה להעלות או להוריד,
(תלוי בזווית)
וכמו ישר נוכל למצוא בה,
לפחות נקודה אחת,
לפחות נקודה להחזיק.

אז האמת, כמו קו ישר היא,
וכמוהו, קשה לשרטוט.
העט בורחת, דיו נמרח,
לפרקים נשכחת המהות.

נקודות רבות צצות ונמוגות
אך הישר הוא זה ;
המתווה את המציאות.
את שעמלנו,
לדייק שרטוטו בחיינו,
נזכה בסופם לוודאות.

קמטים

הבוקר גיליתי,
קמטים של צחוק מסביב לעיניים.
לא מעט, המון, וזה מוזר.
לא צחקתי כל כך הרבה בנתיים.

בהתחלה חשבתי שזה מראה די חביב.
כיווצתי את הפה ואת האף,
בחנתי מסביב,
והרפתי.

אחרי כן, מרחתי שלוש משחות שונות.
ושוב כיווצתי והרפתי,
בודקת תוצאות.
אשר לא ניכרו בכלל,
הרגשתי שחבל.

התבוננתי עמוק, לתוך העיניים במראה.
חשבתי שאולי, בראייה שלי,
קיימת איזו הפרעה.
והתבדתי.
קמטוטים רבים,
לא המצאתי.

אז החלתי משוחחת
עם עצמי מבפנים.
רבו המילים, שונו פרצופים.
ואז הבנתי.
תמיד יהיה על הפנים, המצב.
והחלטתי.
אני,
אני לא מסתכלת יותר מעכשיו.

  

להתראות סבא יעקב

אין הרבה מה לומר.
מכאן המוות נדמה מאוד אכזר.
במיוחד, אם נזכרים במי שהלך,
במיוחד, אם מביטים במי שנשאר.

אין הרבה מילים לתאר.
אדם שהיה ואיננו יותר.
יש שיגידו;
תשעים שנה זה די והותר.
די והותר.

אין מספיק דמעות בכבודה,
לשטוף לב נקשח של ילדה.
כשאבא נקרא לחזור למקורו,
כשאבא נטמן באדמה רבודה.

אין הרבה מה לעשות.
צריך את הגוף לכסות.
כי המת כבר לא כאן.
צריך להמשיך עם הזמן.



ולא נראה אותו יותר.
ולא ניגע.
לא נקח ולא ניתן.
ולא נשמע.
ולא נוכל לברר;
איך אתה?
מרגיש טוב יותר?
לא נדע.

המוות לחיים חידה

מקרה שהיה

תכנסי, תכנסי, הוא מחייך בפתח.
והיא, כיסים ריקים ויום מלא,
צועדת פנימה במתח.

יש לי פה הרבה דברים,
הגיע חדש
ונשאר גם מעונות קודמות, בזול!

ידיה בתיק, ממששת ארנק,
הייתה רוצה לקנות את הכל.

חיוכו הנעים ועיניו הטובות,
משכנעים אותה להשאר.
אולי תוכל לקנות בכל זאת,
רק משהו קטן,
אולי תוכל לעבוד קשה יותר.

עיניה תרות את החנות הפינתית,
ידה מושטת לשמלה, קצת זנותית.

הרבה זמן לא היה לי,
מעודדת את עצמה.
הרבה זמן לא הרשתי,
לא היה לי בשביל מה.

נכנסת לתא ולאט מתפשטת.
בין קירות אפורים לווילון מקטיפה,
בתוך תא הלבשה,
היא מאוד מתלבטת.

מה נשמע שם חביבה?
שואל ברוח טובה.
אם תרצי מידה יש,
אל תתביישי לבקש.

היא יוצאת בהיסוס אל מרחב החנות.
לא רגילה שעוזרים לה,
לא רגילה לכזאת סבלנות.

בואי, כמה את יפה!
בואי תראי,
אני מחזיק את המראה.

היא נעמדת, ככה להחליט,
והוא, בחזרה מביט.
עצובה היא מעט,
ומעט מבולבלת,
הבחור הנעים מאחורי המראה,
תופסה בחוזקה שכמעט היא נופלת.

סליחה, סליחה חביבתי!
זה בטח בגלל היופי שלך!
תעמדי זקוף יותר,
שנוכל לראות אותך.

אם תקחי את השמלה,
אעשה לך הנחה,
אם תרצי דבר מה נוסף,
תמצאי פה בבטחה.

והיא, מסתכלת עליו ארוכות.
פיה יבש, שפתיה רכות.
לו יכלה,
היתה רוכשת את השתקפותה מעיניו,
כמה יפה היא נראית לה עכשיו.
אך כיסיה תופחים מרוב חשבוניות,
היא בכלל נכנסה רק בדרך לסופר,
היא בכלל תכננה לבית קניות.

תודה, תודה לך, אדוני היקר!
אולי, במחילה,
אחזור לקנות שוב מחר.
באמת מתקבצים עננים בשמיים,
באמת כבר נראה שמתחיל להיות קר.

אני לא רוצה יותר שנדבר על זה,
אפילו לא ברמז,
אפילו לא זה עם זה.
אני לא רוצה יותר לדבר.
בכלל, לגמריי,
זה הלב שאוסר.
אוסר את תנועתי החופשית,
אוסר את הרווחה הנפשית.
עלינו להתרכז בתוך עצמנו, נשמה,
עלינו לשאוף לשלמות שלמה.
עלינו בית שמים אדמה.
אני לא רוצה יותר לדבר על זה,
ועכשיו דממה.

זיקת הנשמה

בשביל בו אני צועדת
כאילו היום
כאילו לבד
אתה הולך איתי תמיד
הווה איתי אחד
בעולם שמעבר לעולם הזה
יש לנו קשר חזק שכזה
אני קמה בבוקר וזוכרת
הולכת לישון ונודרת
שולחת לך הבנתי
מעל הזמן והמקום
שולחת לך הכרתי
שבאה מהיום
את הרגש העמוק שבא
לא אסרב לו
אין לי תשובה
מקבלת מנחתך
שמחה בשמחתך
ומשתפת
משתפת גם אותך