יומיום

יום חמישי לפנות צהרים.
באיטיות שאין כמותה עוד שוקדת על המאמר,
אותו עליה לתרגם לעוד יומיים.
קבעה עם אחותה לציפורנים בשתיים,
מחר חתונה, והיום הוא בא,
שתי ציפורים ושמחה כפליים.

כבר היתה היום בגן, בבנק,
אצל הירקן ועל האופניים,
כבר סדרה את המטבח שוב,
את כל ערמות הכביסה קיפלה!
וגם סיגריות, כבר עישנה יותר משתים.
תנועות עובר ופיפי, ביחד פעמים,
גבות מסוטטות ללא רבב,
לכך דאגה כשהקשיבה לזרם המים.

שיניים צוחצחו עם בוקר,
בגאווה ויסודיות מול המרדן הקטן,
שלפחות ירגיש בחוץ, נפסד,
אם החליט להתעקש דווקא כאן.
עשרים עמודים באנגלית צפופה,
מחכים בסבלנות על השולחן.
אישה שהתרגלה לדחיינות לשמה,
במרוץ איטיות ההיות אל נגד מעוף הזמן.

סתמשטות

אז השיר על השיער שלי,

שעושה לי מצב רוח טוב.

נתפס שוב בזוית הראייה,

כשאני מתיישבת לנוח ברחוב..

מחליף צבעים עם היום,

בין ירח לשמש מתנועע ברון 

בין זהב לחום, לכתום.

ואם זה מין בוקר מסנוור

בו מחוויר השיער וצבעו מסתתר,

ידע גם לעטוף,
את הלב הנשקף מעיניי,

במסך וילוני אדמדם

ובמיסתורין מגדרי 

להצניע מבטי מהעולם.

חד בלב

כאב חד בלב

יוצר בראש תמונה שלו. 

והדגדוג שבבטן, אדים.

מחשבות טריות מראשו.

הסירוב של ידה,

זה סימפטום של הלב.

נפרד לא נפרד.

מסכים ומסרב,

מתכווץ מתרחב.

תשוקה מטורפת

במסווה של תרבות,

חוויה אילמת-פיזית,

רווית משמעות.

הידוע, הראש, מנצח.

יד כנועה, תוחזר,

בריפיון אל מקומה.

סיגריה מגולגלת שתוצת,

על כורסת קטיפה אדומה,

תפייסנה את הלב, 

ותחדל בו מלחמה.

נשלח מה-iPhone שלי

כל כך הרבה השתנה בימים האחרונים שפתאום הפכתי משותקת, אנוסה לתת למחשבות פשוט לרדוף אחת אחר השניה. כאילו אין מצב שבעולם לתפוס כמה ולהתחיל והשתעשע בחרוזים.
וזה מצחיק, שמה שקרה הוא דבר טוב, עליתי למדרגה השניה מהתחתית, מנקודת האפס של הרצון. משמע, מתעוררת, מתפכחת. מנהלת הסכמי שלום, מגדילה ראש בכוונה, מוצאת כוח בזה שוב...
וזה מצחיק, כי תמיד, זה קודם אצלי, ואני יודעת את זה לכל אורך הדרך. הבעיה היא בנקודות השבירה שכרוכות בדיוק בזה שברמה מסוימת של אי נוחות (לא גבוהה במיוחד) אני מאבדת כל עניין לעזור לעצמי, ובמהירות האור, מאבדת, לפחות על פניו, גם את היכולת. מה שאני כן עושה- פשוט מאבדת עניין, לא משתתפת, לא משחקת, כשבצד בני שלי מריע ומתריע, "את סתם ילדה קטנה ואנוכית, את מוותרת לעצמך"..
ואני, דווקא בתוך תוכי, יודעת בדיוק על מה לא לוותר, על ההטבות הבלעדיות של אדון בביתו, על אותם דברים שעומרי, בן שנה ותשע, מתווכח איתי. "אז אנלא אוכלת" אז אני לא מראה עניין קולינרי, או חברתי, לא שיתוף פעולה חיצוני ולא פנימי.. כמו שאמרתי- מחוץ למשחק. ובקבוצה שלי... כן יש קורבנות, בעיקר החיים שלי שעוברים רגעים רגעים ללא רצף עם מטרות מועטות. וכבר הבנתי שכל עוד אשאף אל האין אתנגש עם החיים, כי ככה זה, אתה לא מוכן לתת כלום, לא מרגיש ראוי לשפע שיש לך. מסרב לתת לו לעבור דרכך.
מטבע הדברים קשה להסביר את הדבר לעומקו מכאן, אותו מקום חשוך לא אוהב ששופכים עליו אור.
בנתיים, מתמקדת בלשים לב איך האנרגיה לא נעלמת, פשוט עוברת ממקום למקום. בחורה טוטאלית עם מודעות טוטאלית. חלוקת קשב? פחות. וזה המצב וזה סבבה, אני מוכנה לקבל את נקודת הזינוק הזאת, ומין הסתם היא נעימה יותר מבררת העצלות והרחמים העצמיים גרידא.
ובאמת האנרגיה שלי, מגויסת כרגע למשהו. אנלא יכולה לתאר את המשהו הזה בדיוק,שכן התחושה היא שמדובר בדרגים, הבכירים ממודעותי, אשר הבילו להתגייסות זו. אני מנסה בעיקר לשתף פעולה. וזה שינוי כל כך קטן ואמורפי, זה בא מהלילה ומשנה את כל היום...
ועכשיו, חיבת להתרכז, מנסה ללמוד. לא ברור.
יום נעים

כשאמות, בשעה טובה אל תבכו עלי, אל תזילו דמעה. כשאמות, ערכו חגיגה גדולה שכן אני בדרכי, בסבלנות אין קץ מצאתי גאולה. כשאמות, בתחינה, אל תהיו עצובים, לא עליי, ולא על הילדים. זכרו שפיללתי לחמוק מהבלי העולם, זכרו ששאפתי , להגיע לשם. זכרו שהייתי ועדיין נמצאת וכאבי זה שנפטר, עם גופי המת. נשלח מה-iPhone שלי

חשוףונגיש

שמתי אוזניות,

עוד לא בחרתי שיר.

שומעת את המח זז.

מחשבות, חולפות- עפות,

משל היו,

ציפורים.

ממהרות בסוף היום 

מעל העיר.

המסך עולה,

אחורי הקלעים

חשוףונגיש.

אבל אין אוחז ואין ניגש

אין שם נפש חיה

אין שם איש.

ההצגה בוטלה,

לא עולה.

מח ערמומי,

מופע משלו,  

העלה.

הצופה פה יחידי

הגם הוא מתנמנם,

שכן השיר לא נבחר

ובכל זאת, חוזר על עצמו,

ומתנגן.

חתולים

חתולים שחורים
מילאו את הבית,
צורחים מיללים.
חתולים מבקשים
מים, מזון, ליטופים.

מקצתם שמנים, עבי אשכים,
מצולקים ולמודי קרבות.
חלקם הארי, גורים דקיקים,
חולניים וארוכי זנבות.

ובין האחד לבין כולם,
מלחמות טריטוריה,
מאבקי כוחות.

יללות עזות בבית שלנו,
והם אינם מתים או מתחלפים,
רק מתרבים.
מגוללים את צרכיהם
בין השטיחים והסדינים.

ניצבים זה מול זה,
פנים מול פנים.
נכונים לאנוס, לרצוח,
מפריעים לשכנים.

אולי תיקח אחד או שנים?
אולי תבוא לקראתי?
אולי נכריז על יום אימוץ,
אני אותך ואתה אותי?

להתאהב בחיים.
כמו שהתאהבתי בך;
צמא מוחשי לדבר.
עוצמות של תחושה,
הר געש נחבא,
של תקוות מטופשות?
או, סתם אישה
בדמה תוגה
בלבה הצפוד,
ניחוח ערגה.

ואיך הייתלי לאחות,
לתאום, לנשמה.
׳הראי לי נא שלך׳ ,
׳הושט נא לי שלך׳ .

מכר משכבר, אל תטעה
בהבלי המוחין.
היתה שם קרבת לב ודם,
היו שם חיים אחרים.
היו שם זריחות ושקיעות וגנים.
היה שם רטט מחיה
רעמים וברקים.


להתאהב בחיים. מנסה להיזכר,
התאהבתי, הלא,  לא פעם.
חופש תנועה בלב אדם;
ימים ולילות שחלפו בטעם.

ואולי מוטב, להסתפק בדבר עצמו.
להרפות את הזרוע הנטויה
לתת לספינות לשקוע עמוק,
לחוש צביטה חדה בלב
להתפוצץ פתאום מצחוק
להסתכל על עצמימך;
על היצור הזה שנולד
להבין שהיה פה, משהו מיוחד
 לראות ששני הבדידים
קורצו מאחד.
לקוד קידה אוהדת, לדסקס.
כמה זה נחמד.
לא היה שני לדבר זה עצמו,
ולמה הקשני להסתפק בדבר,
ולמשוך את זרועי מעימו.

אח אח אילו לילות ...
חלמתי עליך סבא שלי מתוק,
גופך רפוי כשל תינוק והבריות, הקרובים, מניעים, מסדרים ומעוררים את מערכות גופך. הם מושיבים אותך לידי ואני, כאילו נולדת לי עכשיו, מלטפת , מארגנת את הבגדים. מנשקת ומערסלת.
אני שמחה שחלמתי עליך, הלוואי וידעת הלוואי ותדע, הלוואי ואתה איתי, אפילו קצת, כמו שאני איתך..
דיברתי אתמול עם סבתא, לא ייאמן כמה היא נשמעת טוב וחזקה. מבטיחה לאהוב אותה, סבא, מבטיחה להשאר קרובה.
והבוקר, שוב מתעוררת לאלף לבטים, יותר מדי חופש, אם אתה שואל אותי. להתיישב לתפור וילון, לכתוב סמינריון, לבשל איזו ארוחה, ללכת לחברה עם היומולדת או לזאת שילדה?
כשהיתי קטנה יותר, כפופה לחוקים , הייתי מקללת, בורחת, ומכופפת סדרים. היום אני קמה עם תפילה, שמישהו שוב יפעיל אותי ככה, יצייר מסלול ברור וילחש לי , "את כן יכולה". שקיוויתי כל כך לעצמאות לא הבנתי שגם בשביל לקבוע את הדרך צריך תושיה וכח והצמדות לערך...
אז מה להיום? הלב עוד ישן את שנתו. אין תחושה של הוא איתי אין ידיעה שאני איתו.
יומולדת? לידה ביתיות או מרוץ החיים? המשחק הזה בנוי מעודף של שלבים.

http://www.youtube.com/watch?v=z2s1CA7j8vk

רעב

אני רעבה, אני שונאת שונאת להרגיש את זה בא.
אני כל כך רעבה שיש לי בחילה,
אני כל כך רעבה ששתיתי כוס יין והקאתי את כולה.
אני רעבה, לרגעים מדמיינת לקפוץ מהחלון ולגאול את הגוף הזה מייסוריו.
אני רעבה ואין שום דבר שבא לי עכשיו.
אין דבר שעבורו אצליח להפעיל את אותם שרירי לסת סרבנים.
אין מזון אצלי בראש שיכול בכלל לשכנע את פי לייצר נוזלים.
אני רעבה, מזל שהיום כבר לא מתים מרעב,
כי הייתי נותנת לזה לקרות, אם היית שואל אותי עכשיו.

סתם

ביקשת אז כתבתי,
זה שיר בנאלי ורגיל.
לא תמצא פה דימוי או רמז,
לא מצלול ולא צליל.
לא תמצא בו את שביקשת
לא מחלקים פה מזון לתאים אפורים.
זה שיר יבש ומשעמם,
נקי מכשרון, רחוק מאוד
ממה שחושבים.


שאלת אז סיפרתי
תשוקות זה עניין הבא בגלים.
לכתוב על זה שיר, בחרתי
וחזרתי בחרוזים פשוטים.
בבחוץ הכל בסדר,
זה היחס זה מה שמכוער.
זה הלב, זה חוסר תאבון,
זה אפילו לא שיר, יש לומר.


לא יכולתי לספר לך הכול
הגם ידעתי כי תבין.
המילים הפשוטות מאפשרות
למשמעות המורכבת
להתפס ברווחים.

זה לא שיר,
ובטח שלא שיר אהבה
אתה קובע ת'קצב
אני מחפשת תשובה.