חמת קיץ

אני יודעת שאני נוראית, נוראית.

עד החורף הקרוב 

אשיג יותר שליטה עצמית.

אני יודעת שקשה עכשיו, 

אני מצטערת. 

עד החורף הבא הכל ישתנה, 

גם אני אהיה אחרת.

אז אם אפשר להשליך מעולמי, 

התחושה היא שעדיף לסגור את הפה כרגע. 

במובן של לסתום. 

במובן של להבליג ולחקור את אותן טענות, 

ואותה תחושה של בלתי נסבלות 

פנימה בלבד.

אם אפשר להשליך מעולמי, 

הדבר הכי טוב לעשות כרגע, 

הוא את המקסימום האפשרי, 

תוך האזנה לביקורת הפנימית הבלתי פוסקת. 

בלי להבהל, בלי להצטדק. 

רק ללמוד עוד ועוד על המגבלות 

ואז לנפץ אותן בכוח מושלם של רצון. אם להשליך מעולמי.

זו היא הדרך היחידה כרגע, 

לחזות בקללה מבלי לשפוטה. 

זו הדרך היחידה לאגור את הכח לשנות, להשתנות.

אם ניתן להשליך מעולמי, השעה היא שעת נסיגה. 

הגיע הזמן לזהות, המלחמה הזאת בתוך עצמך.

אצילות שובבה

לא מצליחה להתרכז שבועטים בי מבפנים,
בקושי מצליחה לקרוא תאותיות על המסך
כשהמחשב כל כך רחוק מהפנים.

לא מצליחה לעוף מספיק גבוה
בשביל לקטוף רעיונות חדשים
תזוזות נשנות ברחבי הבטן
מבשרות שוב ושוב מהות של נשים.

לא מצליחה לחבר את היד אל הלב.
לא לספק חמצן לאזור ההוא בגב,
לא נוח לעמוד,
כל הגוף שלי כואב.

אך לפחות זוכרת לאהוב,
לברך.
לפחות נרגשת , לעיתים,
בעיקר כשאתה 
באצילות שובבה
בגני דורך.

מילים יפות

רציתי לתת לךָ 

מילים יפות,

בֵּערמות.

רציתי לשתף אותךָ 

בֵּתנוּעוֹת הלב,

בָּפעימות.

רציתי, 

לפתוח לךָ חלון 

לָאין סוף.

ניסיתי בָּמחשבה

להעביר לךָ נוֹף.

רציתי להרגיש אותךָ,

איתִי ולא איתִי.

לפעמים רציתי,

מִשְחקים באש,

לפעמים,

 רציתי משהו אמיתי

.

רציתי לחוות, עד הסוֹף

אֵת אותו הדבר,

שקרה בלי בכלל שרציתי.

ולתת בתמורה,

מילים יפות, 

בֵּערמות.

מֵגָלות-מסתירות

אֵת שֵהייתי.

הנה בוקר, בוקר טוב, עוד פעם יושבת מול המחשב, מול חובותיי, מתלבטת אם לעצור ולכתוב.
בפרוש אין לי משהו חד משמעי לומר עכשיו, אלא משהו כמו אסופה של חצאי מחשבות , רגשות מעורפלים ושיעמום מחושב.
כבר הרבה זמן לא כתבתי, וזה משום שלא הוצפתי שום רגש חדש,והתחלתי קצת להשתעמם מעצמי ומנפלאות המרגש.
 געגוע מסוים אוחז בי, לאותו משחק של השראה, בו משחק אתה, את הדמות הראשית ואני את הסופר המתייגע, התר את עולמך.
אותו משחק בו הפנטזיה לובשת, בחוצפה ורשעות, את חלקי הבד שנקרעו, והותירו חרירים מכוערים בגלימת המציאות.
ואמנם ממכרת היתה החוויה,
וחזקה ומסנוורת,
כמו מבט ישיר אל שמש ערומה.
אז פרשתי, למערתי החשוכה,
טחובה מעט, אך קרירה.
סביבי שממון חושי, וערמות של אדמה.
יושבת לתפור טלאיי כוכבים מתנצנצים,
בכל חלקי הבד בם נתגלו חורים.
והזבוב העיקש מתנגח בהכרתי,
מזכיר, מזמזם לי אותך.