הנה בוקר, בוקר טוב, עוד פעם יושבת מול המחשב, מול חובותיי, מתלבטת אם לעצור ולכתוב.
בפרוש אין לי משהו חד משמעי לומר עכשיו, אלא משהו כמו אסופה של חצאי מחשבות , רגשות מעורפלים ושיעמום מחושב.
כבר הרבה זמן לא כתבתי, וזה משום שלא הוצפתי שום רגש חדש,והתחלתי קצת להשתעמם מעצמי ומנפלאות המרגש.
 געגוע מסוים אוחז בי, לאותו משחק של השראה, בו משחק אתה, את הדמות הראשית ואני את הסופר המתייגע, התר את עולמך.
אותו משחק בו הפנטזיה לובשת, בחוצפה ורשעות, את חלקי הבד שנקרעו, והותירו חרירים מכוערים בגלימת המציאות.
ואמנם ממכרת היתה החוויה,
וחזקה ומסנוורת,
כמו מבט ישיר אל שמש ערומה.
אז פרשתי, למערתי החשוכה,
טחובה מעט, אך קרירה.
סביבי שממון חושי, וערמות של אדמה.
יושבת לתפור טלאיי כוכבים מתנצנצים,
בכל חלקי הבד בם נתגלו חורים.
והזבוב העיקש מתנגח בהכרתי,
מזכיר, מזמזם לי אותך.