את העיניים

את הקרבה

את הקשב

את המגע

את הרכות

הסבלנות

והתשובה.

את החיוך

את הכלים

את המנגינה

זה הטון המיוחד שלך

אותו חיסרתי מימי,

ועכשיו רוצה

לשוב בחזרה.

עולם של ודאות.

מדברת עם זה.

עם לבחור .

בכאן ועכשיו, 

אם לתת דרור ליד?

אם לקרוא לו?

לקרוא לאינסוף

אל מעבר לנוף,

מלבב הוא 

אך מוכר.

שמאל מבלבלת

ימין, הכותבת .

לוקחת, טועמת

וסתם משתובבת.

תשובה קטנה

לעולם של ודאות.

תנגודת ראויה

למצב של רצינות.

זה כמו סודוקו,

או פסנתר,

אתה מתחיל להזכר?

זה הנצח

זה היה ויהיה.

זה רצף אחר,

זה מימד שונה.

כל מה שהיה,

ועוד יהיה

עוד לא עבר.

ובכל מקרה,

שלנו;

דבר אינו נשאר.

טלפונים

אוף כמה אני שונאת לדבר בטלפון, זה מרגיש כמו מטחנה איטית שמתחילה באוזן ושואבת את כל הגוף למין חוסר שקט כזה, לפעמים.. בדר"כ..
ובכלל, אם אפשר בבקשה לקבוע איך, ומתי ,תתפזר האנרגיה שלי לאלף כיוונים. מהרגע שקמתי בבוקר, נתונה לחסדי הבריות הנקרים בדרכי, מנסה לשמר רוגע עיצבי, והוא אמר שאנלא עושה כלום..
בחיי שאני עובדת, אני חושבת כל הזמן. ואפילו מחזיקה עבודה צדדית, של הפרדה, כל הזמן להפריד, להפריד את הרגש מהאובייקט שלו. ומרוב הפרדה כבר לא שייכת לכלום. ומרוב הפרדה מתכחשת לעצמי לפעמים. ומרוב הפרדה בורחת מסיטואציות, מרצף, מקשרים, ובעיקר מטלפונים. שונאת טלפון.
כי מה שכבר מופרד נוח לי וממש היום הבנתי קצת טוב יותר איך אני עובדת בלשמור על ה"יציבות הזאת", שכאילו כלום העולם אינו מושפע מבחירותי כלפי גורלי ולכן לא יקרה כלום אם אעצור במקום לחלוטין.
לא יקרה כלום לאדם זולתי אם לא אקדם את עיניניי היום. ושם אני תקועה משום מה, בלהוכיח את זה לעצמי, שוב ושוב.
ובכל זאת, לעיתים רחוקות אני נזכרת בחדוות חילופי הדברים, בהנאות הקטנות, טבעיות ומשונות כאלו, כמו לתלות בגדים קטנטנים וריחניים על חבל, אומנם מפלסטיק, אומנם בין ארבע קירות בטון, זיכרון מתוק ונצחי בתפאורה מתחלפת.. ולפעמים אני שומעת חרוז בשיחה, וחדר סודי בליבי נפתח וממלא אותי שמחה...
אז אם אנלא חוזרת בנתיים, זה כי אני בעבודה, על האיזון העדין, בין תל אביב לפרפרים קטנטנים וצבעונים של אביב.
נשיקה לעולם,
ליט.

משאלה

בסמטה אפלה צעירה אומללה לבאר ריקה ורחוקה משליכה משאלה מתוקה זרמים של מחשבה מילה נוגעת בה מילה מלטפת ברוך נותנת לה כל שרצתה ויכלה המילה עוד לתת ויכלה עוד לברוא מחשבה והיתה מה שיש לה כעת והיתה כמגע יד קרובה

פיעפועים של חיים

בוקר, בוקר טוב.
קמתי, מאוחר. התעוררתי כבר מזמן אבל הצלחתי להוסיף ולהרדים את עצמי.. דווקא ניתן לומר שבפיסי יותר טוב, בחילה פחותה, הקאות- אחת ליום. תאבון- סביר. ובכל זאת, הייתי כמעט חותמת עכשיו להעביר את החודשים הקרובים במיטה (בעיקר אם היו מחתימים אותי מתוך שינה..)
זה לא שאני באמת בדיכאון או משהו כזה, אבל יש שם משהו שמושך אל עבר הלא מודע. משהו עייף, משהו שמנסה בכל הכוח להמנע מהחיים. וככל שזה מצליח, אפילו קצת, עוד שעה שגנבתי לעצמי, עוד ג'וינט לפני השינה, זה עושה לי לרצות את זה עוד קצת יותר.
 כאשר השדים מצליחים להתחקות אחר המציאות הם מצליחים להתחזות אליה בצורה די משכנעת.
קטע כזה חזק לאחרונה, כאשר שוב אני שמה לב כמה חשוך יכול להיות באפלה, ואיך במו ידי אני סוגרת את הפתחים.  כאילו החושך שבפנים יכול לזהם את האור, או אם להיות כנים יותר ולדייק, אולי הסיבה לחסימה החצי יזומה הזאת היא למנוע מהאור לחשוף את השחור במערומיו, בטיפשותו. בכל מקרה, נמנעתי מלכתוב, ועדיין לוקח לי זמן משולש להוציא כל מילה לעולם. הרבה מחשבה, הרבה מדי מחשבה. הרבה זמן הרגשתי לא טוב; הוספתי גם תחושות אשם, שאינני מועילה להרים את עצמי לכבוד ובכלל, והתיסרתי על רגשות אסורים.                          למרות כל זה, החלטתי, היום, לנסות ולהפעיל הוצאה מוגבלת לאור של אותו כאב שחש עצמו כה לא לגיטימי, ולו רק על מנת ללמד אותו על עצמו.
אני מתגעגעת, אליי, אל מודעות נמוכה יותר דווקא. אני מתגעגעת אל החוכמה והאווילות שבפשטות ההיות.
אני מתגעגעת לחופש הלב המלא. מתגעגעת לשקרי ההזדהות, עם השמחה, עם הכאב, עם עצמי. מתגעגעת לשלב בו הרוח עוד לא הופרדה מהחומר.
אני לא מצליחה לכתוב יותר, ביקורת עצמית עוד משתלטת עליי. אבל רוצה למסור געגוע ועל כן אפרסם גיבוב הבלים זה , על אפה וחמתה של היהירות העצמית.
מקוה לחזור