טלפונים

אוף כמה אני שונאת לדבר בטלפון, זה מרגיש כמו מטחנה איטית שמתחילה באוזן ושואבת את כל הגוף למין חוסר שקט כזה, לפעמים.. בדר"כ..
ובכלל, אם אפשר בבקשה לקבוע איך, ומתי ,תתפזר האנרגיה שלי לאלף כיוונים. מהרגע שקמתי בבוקר, נתונה לחסדי הבריות הנקרים בדרכי, מנסה לשמר רוגע עיצבי, והוא אמר שאנלא עושה כלום..
בחיי שאני עובדת, אני חושבת כל הזמן. ואפילו מחזיקה עבודה צדדית, של הפרדה, כל הזמן להפריד, להפריד את הרגש מהאובייקט שלו. ומרוב הפרדה כבר לא שייכת לכלום. ומרוב הפרדה מתכחשת לעצמי לפעמים. ומרוב הפרדה בורחת מסיטואציות, מרצף, מקשרים, ובעיקר מטלפונים. שונאת טלפון.
כי מה שכבר מופרד נוח לי וממש היום הבנתי קצת טוב יותר איך אני עובדת בלשמור על ה"יציבות הזאת", שכאילו כלום העולם אינו מושפע מבחירותי כלפי גורלי ולכן לא יקרה כלום אם אעצור במקום לחלוטין.
לא יקרה כלום לאדם זולתי אם לא אקדם את עיניניי היום. ושם אני תקועה משום מה, בלהוכיח את זה לעצמי, שוב ושוב.
ובכל זאת, לעיתים רחוקות אני נזכרת בחדוות חילופי הדברים, בהנאות הקטנות, טבעיות ומשונות כאלו, כמו לתלות בגדים קטנטנים וריחניים על חבל, אומנם מפלסטיק, אומנם בין ארבע קירות בטון, זיכרון מתוק ונצחי בתפאורה מתחלפת.. ולפעמים אני שומעת חרוז בשיחה, וחדר סודי בליבי נפתח וממלא אותי שמחה...
אז אם אנלא חוזרת בנתיים, זה כי אני בעבודה, על האיזון העדין, בין תל אביב לפרפרים קטנטנים וצבעונים של אביב.
נשיקה לעולם,
ליט.