ערב

בכותונת פשוטה משנות חמישים 

לכתפיה סריג כחול דק.

יושבה תחת כיפה

של שמים מתחלפים.

תחתיה סדין,

האדמה לחה,

מתכסה יָרק.

יושבה וחושבה וטובה למדיי,

עיניים עצמה לִמֵחֲצָה.

זה עכשיו נשטפה,

גוף עייף וכבד

ולישון עוד איננה רוצה.

חתול קטן בא לשכב

על מצע אסופת עצמות חמימה.

כל יום מתקררת הארץ יותר,

הלילות נמסים לִשממה.

היא קוראת למֵתיה;

קוראתם לתת בה חיים חדשים.

את פניה בוחנת עם פנס בֵּמראה,

על עורה הבהיר פוּזרו נמשים.

לא מכבר עזבה

והשביל, פתלתל הוא וזועק.

עוצמת עיניים, הקול הוא חזק,

נִרכס לו רוכסן בהבזק.

אי שם, לא רחוק;

זה קורה בוודאי,

בדיוק באותה הצורה.

אי שם, לא רחוק,

מישהו בדיוק באותה הצרה.

בודדים הימים, והרוח תסכים,

הלילות נמסים לִשממה.

החורף קרב, הארץ מתקררת,

ירוקה ולחה, נמצאת אדמה.

נשלח מה-iPhone שלי