כותבת שיר

מטאטאה את הסלון, 

מקפלת כביסה

וכותבת שיר

מבריגה ברגים בדלת הארון, 

תולה תמונה בכניסה

וכותבת שיר

מחדשת את חדר הילדים, 

אורזת מיני צעצועים

וכותבת שיר

אוכלת משהו כי צריך

מכניסה לריאות קצת עשן סמיך

וכותבת שיר

הוגה בשנת צהריים, כדאי

בית קפה עם חברה, אולי

וכותבת שיר

ערמות עשייה מחכות

קמתי הבוקר רוויה בכוחות

וכותבת שיר

שיריי נכתבים לצידי כל הזמן

אפשר תמיד להתחיל בקטן

היום מצאתי לי פנאי נאמן

וכותבת שיר

למשורר המודרני-
כוס בירה תספיק.
המשורר המודרני,
סלולרי חדיש מחזיק.

המשורר הוא לא אחר.
לא אחר מעצמו,
לא שונה מעמו,
הוא רק מאוד מודרני,
וזה מספיק לטעמו.

הוא שואף עמוקות,
חמצן זה סם חדיש.
במיוחד אם אתה כזה,
כזה אדם רגיש.

הסיגריה מונחת במאפרה שתחתיו,
הוא לא מדליק אותה עכשיו-
הוא לא צריך אותה עכשיו.

תר אחר מפית,
תר אחר נייר,
ובסוף שם את עיניו
על המכשיר המאולתר.

הוא איש מודרני ועכשיו,
זה נחשב מאוד נחשב,
להיות ככה מואר,
באור הטלפון,
שכל החברה על הבר,
שתויים עד עילפון.


מחר בבוקר
ירגיש בוודאי,
נחשק טיפה פחות.
הוא יקיץ ודמעה בעיניו,
בחור רגיש, מה לעשות.

יכין לו ספל חם-
שיהיה לו מה לשתות,
ירים את המכשיר,
יתבונן שוב בשורות,
שמאלו הפנויה יעביר בשערות.
איש מודרני שכזה,
מקדים את הבאות.

שבת שלום

הנה הגעת לפה שוב; שבת
והנה הבאת איזה קירוב; אני ואת.
נוחה להתמלא ורכה נפשי,
ככה זה כשאת מתקרבת.
ככה זה בצהרי שישי.

מה שהיה לי השבוע
מתמוסס ברכות
אל חלל הבית.
מי שנמצא רחוק
ולא ראה עוד את היום,
ישוב אליי, הלוואי,
ישוב עם עלה של זית.

ואני, שאת חרבי
לכבודך הנחתי בצד,
לא מצאתי, לא כלום,
להניח ביד.

אולם הנה שבת; שבת.
שבעה מטוב רצוני; מלאה וטובה הגעת.

ושבעה הרצפה מהשתדלות נקיוני,
והשקט שלך עוטף את הבית.
הלוואי שתניחי בידי,
שיהיה לי לתת לו כשישוב,
הלוואי ויימצא לי ,
עלה של זית.

חרדה

היום היא הגיעה לבקר,
לפנות בוקר,
התמקמה בין שלושה
הצפופים במיטה אחת.
ידעתי שהייתי צריכה לסגור חלונות.

ראשון התהפך הקטן הגדול,
בין כוכב לכוכב,
אמא, רוצה עכשיו.
ונרדם.

נשימות עמוקות לחזה סגור מאוד.
ריצודי אור חזקים מתחת עפעפיים שחורים
טיפוס איטי במדרגות אל שמיים.

אבל הנה
היא מטפסת לה
גוף קטן וחמים
על גופה הנוקשה
של האם הלאה,
המלאה.

והאם, כורכת יד
ארוכה מעקצצת.
נמצאת בין חיים למוות, היד,
וכבדה
ושואלת; לאן.

נצמדת אליה- לביתה.
לבשר הרך,
לנשימה הסדורה;
נקייה ומתוקה.
נצמדת כבדה ושואלת;
את כאן?

רוחות חזקות
בחלונות העלייה,
ערות שלמה עכשיו.
רטט זועם וכואב
טיפס להכרה;
רציתי לישון.

השאלות הנוקבות,
זריזות ממני בשעה כאזת.
והנה נכנסה מהחלון-
חרדה.

היד, לא מתעוררת.
השמש תזרח באמת;
רק עוד שעה.
איפה אימי?
אני שואלת,
איפה אני?
ארורה שכמוך,
ארורה ורעה,
וערה.

שבכה

אני דוחה את עצמי
ונדחית בחזרה
וכך מסתובבות,
שתיים זרות
מדחי אל דחי
דוחות ונדחות

גם אתה דוחה אותי
דחויה אני מצדך
ומצידי, כבר שחתי,
דחיה הדדית מבטיחה
וכך אנו חיים
שניים בזויים
דוחים ונדחים


דוחים ונדחים הימים
נדחקת צרה אל צרה
מצטמקים אברים פנימיים
מציאות לה מותרת צרה


כלל אינני בטוחה
מי את מי החלה דוחה
אם אוכל לדבר
בעצמי, בשבחה
אם יבוא יום חדש
אם אצא עוד כולי
מזו השבכה

יושבים יחדיו,
בני אנוש.
שותים קפה,
מהנהנים ראש לראש.

חולקים עוגה,
מסתכלים לצדדים,
מביט איש ברעהו,
עתה אינם מסכימים.

עוברת מלצרית.
מעט עסוקה,
ומאוד עצבנית.
כלפיי חוץ היא נראית חייכנית,
אך אוי אם תחול לה פה איזו תפנית.

עלמה צעירה מגלגלת,
עגלה של תינוק.
לצדדים בהחבא היא פוזלת,
לשיחת השכנים;
יש לה ריח מתוק.

צמד ותיקים,
כוסות תה אוחזים;
ביד נרעדת.
ארוחת הבוקר הדלה,
נאכלה כמעט כולה,
והשעה כמו עומדת.

איש עם אופניים ועם כלב נעצר.
חשב לשתות קפה או מיץ,
או משהו לא יקר.
עיניו הטובות,
מרצדות, נזהרות;
רק שזה הנאמן,
רק שלא יסתבך בצרות.

שולחן עזוב.
עליו, מתחתיו-
יש המון באלגן.
ליכלוך, שאריות,
כלים ומפיות,
בני אנוש שעזבו לא מזמן.

וקיימת אני.
קפה על סויה, עיתון מיותם,
סיגריות, דפיקות לב,
ומבט חקרני.
גם אני בינהם, מהרהרת,
גם אני, גם אני, גם אני.