חרדה

היום היא הגיעה לבקר,
לפנות בוקר,
התמקמה בין שלושה
הצפופים במיטה אחת.
ידעתי שהייתי צריכה לסגור חלונות.

ראשון התהפך הקטן הגדול,
בין כוכב לכוכב,
אמא, רוצה עכשיו.
ונרדם.

נשימות עמוקות לחזה סגור מאוד.
ריצודי אור חזקים מתחת עפעפיים שחורים
טיפוס איטי במדרגות אל שמיים.

אבל הנה
היא מטפסת לה
גוף קטן וחמים
על גופה הנוקשה
של האם הלאה,
המלאה.

והאם, כורכת יד
ארוכה מעקצצת.
נמצאת בין חיים למוות, היד,
וכבדה
ושואלת; לאן.

נצמדת אליה- לביתה.
לבשר הרך,
לנשימה הסדורה;
נקייה ומתוקה.
נצמדת כבדה ושואלת;
את כאן?

רוחות חזקות
בחלונות העלייה,
ערות שלמה עכשיו.
רטט זועם וכואב
טיפס להכרה;
רציתי לישון.

השאלות הנוקבות,
זריזות ממני בשעה כאזת.
והנה נכנסה מהחלון-
חרדה.

היד, לא מתעוררת.
השמש תזרח באמת;
רק עוד שעה.
איפה אימי?
אני שואלת,
איפה אני?
ארורה שכמוך,
ארורה ורעה,
וערה.