מסכים צורמים

בוא נחליף.
לרגע בוא נחליף.
אני אהיה אתה,
אתה תהיה אני
ותגיד לי מה עדיף.

בוא נחליף .
נחסוך מעצמנו את המחוות הכאובות,
שאיש מגופו מדליף.

בוא נחליף,
אפילו לשעה קלה,
אפילו לדקה,
אקפוץ מתוך עורי,
אקח לי הפסקה.

ותוך כדי שאני,
זוכה ככה לנוח.
אגלה לי,
מה אתה,
מרגיש שם.
כואב וזנוח.

כשמסכת הכאב שלי מסתירה לי אותך,
גם אתה לא מצליח לצאת משלך.

והימים החולפים מרחיקים עוד בינינו,
אבל מסכים צורמים נותרים בעינם.

ואני רוצה יותר מהכל,
שפשוט נחליף בינינו,
שפשוט נתחלף ונעלים אותם.

את ממש מִרשעת, את יודעת?

מרגישה איתך תמיד, הכי בודדה.

קרובים עוברים חולפים, ואישה לבדה.

ומרשעת שאת,

חומצתך עולה צורבת בנחיריים.

קורֵצֶת, בכּח נהדף המבט,

דמעה יחידה, 

שורפת עיניים.

נשימה את לוקחת לי, לוקחת לעצמך,

ורוקדת בלי בושה, 

אפרורי הוא ריקודך.

בימים של כעס רב או עצב, 

מעיפה עליי גיצים,

מספרת שמגיע שישרוף ושזה טוב ללחצים.

את עִמְקֵי נִשְמַתי את חורכת

ועקיצת להבתך בקרבי מִשׂתרכת.

את משקרת בפניי, מרחיקה אותי מילדיי,

מחמיצה חומצה קשה, 

את בקרי ולילותי.

ולמרות כל זאת, אני כרוכה אחרייך.

כמו שה תמים אחרי אמו; המובלת לשחיטה.

והשנאה שלי, שאני רוחשת כלפייך,  

את אוני שלי היא ממיתה.

 

ונמאס לי כבר ממך, יקירתי.

אבל רק אל תיגמרי לי.

אבל רק אל תכבי לי, 

סיגריה ארורה שלי.

להתראות חברה מרושעת שלי

להפסיק לעשן;
כן, כן.
סיגריה אחרונה,
בוערת בקצה,
והלב מרוצה.
מרוצה.

להפסיק לעשן.
קפה
לא אומר גם עשן.
הבוקר
לא חייב להיות מעונן.
להפסיק לעשן.

להפסיק לעשן.
לנשק ילד בחופש קורן.
לזהות רגש,
לומר לו כן.
להפסיק לעשן.

להפסיק לעשן.
גוף ארוך ובריא,
נושם בקלות.
ימים של ניקיון ופשטות,
איזו זכות.
להפסיק לעשן.

להפסיק לעשן.
כוס יין שקופה,
חמוצה דייה.
להתראות,
חברה מרושעת שלי,
להתראות סיגריה.

ביקשתי אותך איתי,
כי הסתכסכתי עם עצמי.

כל כך הסתכסכתי,
שלא יכולתי להיות לידי.
כל כך הסתכסכתי,
שבכלל לא הכרתי אותי.

ולא ידעתי מי הן מילותי ומי הן לא שלי.
לא ידעתי איזה קול הוא קולי.

לא מצאתי את רגליי,
לא ראיתי את שבילי
וביקשתי אותך איתי.

כי זה היה מפחיד : לא להיות : לגמרי לבדי.

כל כך הסתכסתי עם עצמי,
כל כך הסתבכתי עם עצמי.

ואתה דווקא רצית,
ניסת לאחוז את ידי.
אבל אותי לא זיהת,
מכל הקולות שאצלי.
ונשארת קרוב,
אבל לא לידי.

כמה קיוויתי שתוכל,
כמה קיוויתי שתצליח,
כמה הסתכסתי עם עצמי.

קיץ

יתוש חג מעליי,
יתוש גועלי.
והוא מאיים לעקוץ אותי, מאיים,
מאיים להחריב את לילי.

מהאוזן אל הבטן,
רכה וחשופה,
מתיישב שולף ונס,
כשידי הכבדה מהסה.

יתוש חג מעליי,
יתוש גועלי.
והוא מאיים להרוס אותי, מאיים,
מאיים לשתות את כולי.

מהבוהן אל הזרת,
עצביי החשופים,
מעופף, מקפצץ, לא נח,
תר מאחזים.

יתוש חג מעליי,
יתוש גועלי.
והוא נולד במחשבה שלי,
נולד בגללי.

לא מצליחה להפסיק לגרד את הפצע הזה, לא מצליחה.
והוא שורף ומדמם ומעלה מוגלה.
שנוגעים בו הוא נרגע.
וכשהאצבע כבר שם, היא אינה מתאפקת,
מתפתה ומקלפת את הקרום שהתקשה.
דואגת מהפצע הזה,
דואגת נורא.
רוצה שיעלם, שפשוט יעלם,
והוא מוסיף ומפריש את אותה הפרשה.
לא מצליחה להפסיק לגרד את הפצע הזה,
התחבושת נופלת ונפשי מופרעה.
והוא מגרד עד אימה הפצע הזה,
ושורף ומדמם ומעלה מוגלה.

נמק מתפשט

את גוויתי שלי סחבתי,
גוויתי שלי הכבדה הגרומה.
והיה גם כאב, היה גם כאב,
ונמק מתפשט הוא מקור של אימה.

עשן העלתי עם בוקר,
נכנס ויוצא בפתחים.
ובלילה, בעומקו הכהה, הסמיך,
בלילה מצאתי לי חוף מבטחים.

את גוויתי שלי סחבתי
הוגה מבלי דעת בסופה הקרב.
וישבתי כבדה, בשעת בין ערביים,
ממרחק מתאווה, לצחוק ילדיי הערב.

עשן העלתי עם בוקר.
גרון שורף,
נחיריים פתוחים.
ובלילה, בעומקו הכהה הסמיך,
רפויה חולמת היצרות של פתחים.

עשן העלתי עם בוקר,
עשן מהול ברוח חיים.
ולא ידעתי, אם חיה אני או אם מתה.
רק נמק מתפשט וצחוק ילדים.

באמת את כאן?

כמעט שהצלחתי לתפוס
אותה הבוקר
עמדה שם
מחייכת
רוקדת ריקודה
העליז
נושמת נשימתה
מאושרת
הסתכלתי עליה
נפעמת
באמת את כאן?
שאלתי והתעצבתי
כי נזכרתי
כמה זמן
לא ראיתיה
כמה התגעגעתי
לא באמת
האמנתי
שכך שבה
פשוטה ואצלית
כפי שזכרתי
אותה
כשפקחתי שוב
את עיניי
שהיו עצומות
רק לרגע אחד
רק לרגע אחד
אני בטוחה
כבר לא הייתה
לא ידעתי
אם באמת
הייתה שם
התעצבה
למראי העגום
ונמוגה
או ששוב
חלמתי
וכבר לא
תשוב היא
אל שדותיי
לעולם,
שימחה.

ידיים

ידיים המדיפות ריח של שום ובצל
צבהן צהבהב, לעיתים סגלגל מעט
וציפורניהן מקולפות ושבורות לפרקים,
הן ידיים של אהבה.

ידיים שמלטפות פנים עייפות
או מכסות עיניים דואגות,
ידיים שאוספות לתינוקת שערות רכות,
שוטפות פנים קטנות במים חמים
כשהבוקר קר,
הן ידיים של אהבה.

ידיים שפצעים מקשטים בן בסיס של ציפורן
ויובש מכסה בעדנה יחסית מפרקים שקפאו
ואוחזות הן סיגריה בוערת,
מובילות אל הפה הקמוץ מכאב שגרתי,
הן אותן הידיים,
הן ידיים של אהבה.

ידיים הכותבות שורות אלו,
מבעד מצבי צבירה משתנים,
מובילות מין הלב את העול הכבד,
מובילות למסך אלקטרוני בודד,
הן הידיים שלי,
הן ידיים של אהבה.

דרכך אמצא דרכי

אני מראה לך את עצמך,
אתה מאיר לי את עצמי.
חדים אותה חידה,
דרכך אמצא דרכי.
אני גורמת לך להרגיש אשם
כי אתה מרגיש אשם.
אני מזכירה לך שצריך לתקן;
לתקן צריך, לתקן.
אתה גורם לי להרגיש אבודה
כי אני מרגישה אבודה.
אתה מזכיר לי שצריך עבודה;
עבודה צריך, עבודה.
אנחנו יחד, לא לבד.
אנחנו שני קטבים,
אנחנו שתי קצוות,
בינינו אמת אחת.

כשאיבדת כיוון ונשכבת על הגב,
כל העולם נעמד על רגליו.
כל העולם נעמד על רגליו,
ויכולת אז לראות עננים.

כשראית עננים-
איך שהם משתנים,
יכולת שוב לנשום-
חוץ ופנים.

ויכולת לזהות
פרצופך במרומים.

שיכולת לזהות פרצופך במרומים
והיית עוד שכובה,
וסביבך הלומים,
הרגשת מבוכה שאת ככה שוכבת-
עיניים קרועות-פה פעור
ובנחת כזאת מתנשמת.

הרגשת מבוכה וקריאת תוכחה,
ובבת פרצופך נעלם.
ונשארת שם שכוחה,
ועם עין בוכה,
וכל העולם שוב נדם.

יומחג

כשהיה לו יומחג,
היתה נפרדת בנשיקות חמות מבני ביתה.
היתה סוגרת ארגזי כבודה, נועלת על בריח,
ומתחילה לטפס באיטיות
במדרגות העץ הכבדות,
המובילות אל משכנו המפואר.

בכל שנה היתה עושה זאת.
ומשנה לשנה היו ידה מלאות;
פחות ופחות.
וליבה;
יותר ויותר.

אולם יומחג היה לו
ורגליה כמו השיאו אותה.
למרות שיחתם הערה
של זקני הכפר וליצני החצר,
אשר בימים כתיקונם לא היו מעיזים אפילו
לשזור את מבטם

מדרגה מדרגה היתה עולה בכבדות,
חושבת על מנחתה אליו.
זו שהיתה נותנת לו יכלה.
זו שהיתה נותנת אם היתה.

מדרגה מדרגה היתה עולה נאנחת.
ואנחותיה היו מקילות את משקל גופה.
משהתקרבה אל פתח הדלת,
חשה את עצמה נשכרת מאוד מיומחגו של זה-
כי גופה כבד עליה מאוד,
וכעת פחות.

כל שנה היתה שומעת את הצלילים הרמים,
של המון אנשים,
של כלי נגינה מתרגשים,
של כלים מתנגשים,
מחייכת ברוך אמיתי
(אשר לשמו באה בכלל)
מדביקה נשיקה יבשה על הדלת, מסתובבת
ויורדת באיטיות את מדרגות העץ הכבדות
המובילות הרחק ממשכנו המפואר.

משוררת מיוסרת
ארורה ומתימרת
מכאוביה ספקותיה
למילים פשוטות מוסרת
משוררת עצובה
אין מקום ואין תשובה
משוררת את ימיה
בלי לתת בם אהבה
משוררת, לא אדם
לא בשר לא גוף לא דם
גלים של חום וקור
ונפש אומללה אחת לזכור
משוררת את אומרת
צאי לאור כבר
משוחררת

מתנות קטנות של ישועה

הוא היה רוצה שתאהב אותו
היה רוצה שתפסיק לסחוט ממנו מתנות
קטנות
של ישועה
הוא היה רוצה לבוא אליה דווקא בזמנים
זמנים בם לא חשבה עליו כלל
זמנים בהם השקתה את גינתה הפורחת
ועיניה מבריקות
ואין עשבים לנכש
ואין שמש מרביצה את חומה הכבד
ואין גבות מתכווצות במאמץ
הוא היה רוצה שתהיה חסונה מכל פגע
את שפתיה היה רוצה בחיוך קל משועשע
ממתינות לאיזו הלצה
שתפלט מהן במתיקות מרושעת
הוא היה רוצה אותה כך
כי הוא אוהב אותה כל כך
לכן הוא חושק כעת את שיניו המבריקות
הנוצצות מחיכוך בחיים
ונושק לה על מצחה בפה סגור

מתה לספר

אני מתה לספר לך,
כי אולי תבין.
אני מתה לספר לך,
איך הלכתי לאיבוד
בין עצמות וגידים.
איך נסחפתי עם מחזור הדם,
הלוך ושוב.
איך נשפכתי עם מזון חצי מעוכל,
מהקיבה החמוצה,
אל המעי המפותל והרטוב.
איך עשיתי סיבובים שלמים
על כל גלגל עין
ואיך לא מצאתי שום פתח,
שום פתח לצאת ולנשום בנתיים.
מתה לספר,
אבל תעלת האוזן סתומה-אטומה
והפה נעול וסוגר.

למען

למען התשוקה שתשוב יום אחד
היום מוכנה לוותר.

שמחה שמחפשת את עצמה,
דואגת נורא,
מוכנה לשים לעוד רגע בצד,
לעוד רגע קט,
לא יותר.

למען יגיע השקט אליי,
מוכנה לקבל את הרעש אולי,
לתת לקולות להשתחרר.
יש שם מאה לפחות,
וגם אני רוצה לחיות,
אף אחד לא מוכן לוותר.

למען יגיע יומו של חלום
מוכנה, בנתיים, לישון גם ביום,
ולתת לעצמי ככה להיות,
רחוקה מהשיא,
מחכה לבאות.

המשכן הגדול

והרי את רק אורחת פה
במשכן הגדול
ואורח, לא מקומו להתלונן
לפתוח פה גדול

והכינו לך את העולם
שתהני שתלמדי
והניחו אותך כאן
בזהירות, ברחמים
ומשגיחים עלייך כל הזמן
שמא תאבדי

ונכון לפעמים את מרגישה שבורה
כמו גמד חרס ישן הזנוח בחצר

וקורה שלחמך את אוכלת, לבד
כמו מתוך הפקר

וזה מפני שחשבת
שתוכלי להיות בעלת הבית

ולא הפנמת את מקומך
כאורחת, כעוברת
כנושאת עלה של זית

זכרי שבאת לפה רק להתארח
הרפי כתף, הרפי גבה,
מותר להתרווח

האורחים פה מתחלפים
כבר עשרות אלפי שנים
ורובם ככולם
כמו שאת בעולם
במשכן הגדול ישנים

היא היתה חכמה
אבל לא מתוחכמת
לא היתה בה עורמה
לא בשביל עצמה
לא אפילו בשביל ילדיה
חכמתה היתה נסתרת
סמויה מבעליה

במפגשים היתה שותקת
עיניה מסכימות
היתה יצור נעים
עדין, לרוב הדעות

והם חשבו שהיא כמותם
מובילה את עצמה למרכז
והם חשבו שתחכומה
נעוץ בשקט עז

היא היתה חכמה
אך לא היתה בה עורמה
לא ידעה מטרה לקדם
ובלילה כעסה
כעסה על עצמה
כי חוכמתה כמו שדה
פורח ושומם

בוקר התחיל לה בלב מכוווץ
יכלה והבטיחה, יום בלי מאמץ
ביצה במחבת הקטנטן,
לחמניה עגולה, בדרך לגן
שוקו בשקית פוגש מים רותחים
שני פעוטות במיטה מתהפכים
אורזת סוגרת יוצאת לעשן
בלי אשמה, עם נשימה
לשתות קפה להתבונן

לב שלי, לב
קשה לי להרפות
מנסה בכל הכח
נושמת לריאות
לב שלי לב
אל תהיה כואב
היום הכל בסדר
נסה להתרחב

ממשיכה בתוכניות
ראש פתוח
שפתיים מחייכות
נוטלת ידיים, גם שיניים נשטפות
בוחרת בגדים קטנטנים
עוד שתי שאיפות
בוקר טוב אהוביי
קומו עורו
התרפקו עליי
תראו
אני אוהבת אתכם כל כך
תראו האור שוב זרח

לב שלי, לב
קשה לי להרפות
מנסה בכל הכח
נושמת לריאות
לב שלי לב
אל תהיה כואב
היום הכל בסדר
נסה להתרחב

יוצאים בשלשה לכיוון הרחוב
הראשונים בתחנה
ממתנים לצהוב
אשר מגיע בצהלה
הדרך אל הגן,
נראית קצת תלולה,
הנה עומדת לבד כבר בחוץ,
הנה יום פתוח
הנה לב לחוץ

לב שלי, לב
קשה לי להרפות
מנסה בכל הכח
נושמת לריאות
לב שלי לב
אל תהיה כואב
היום הכל בסדר
נסה להתרחב

יום אחד יגיע
יתאחד לי שחור עם האור
אלפי צבעים ינצו
תעוף לה ציפור
ואהיה פשוט אהיה
לב חופשי
פתוחות האוזן והעין
יום אחד יגיע
אביא זאת יש מאין

ואני דווקא רוצה להזדקן
מהר וטוב
יספיקו לי מעשים מעט
אור של שמש ואיש קרוב

רוצה להיחרש קמטים קמטים
לחיות בתוך עצמי לגמרי
קרובה לאלוהים

רוצה להזדקן ולהחכים, להרגע
לא לחשוב על העתיד
לא לחפש את הרגע הבא

להפעיל את הגוף רק מעט
להסתפק ממש ממש במועט

היום דבר אינו מרגיש לי אמיתי
חוץ מהכאב שמתעורר לפניי
חוץ מהכאב הזה שמלווה אותי

אינני שייכת, אינני מחוברת לעולם
רוצה להריח את הסוף
לגלות מה מסתתר לי נעלם

לא מחפשת להכאיב חלילה
רק להמלט מהצער העמוק
להיות בצד השני
להביט על הכל, להבין ולצחוק

הושיעוני נא, תפילתי לשלווה
כל עוד אני כאן
שימו בי אהבה

בחסות החשכה

בחסות החשכה
חושבת
מחשבות אסורות
על כמה רע לי ואיך לא בא לי
את עצמי להיות
חושבת רעות על מחשבה רעה
רוצה לברוח מעצמי
למות ממש כמו אין בררה
כאב אמיתי מחלחל בין התאים
בית סוהר של רוע מסתודד אצלי בפנים
והשעה רק שש בבוקר
או חמש
והשמש מתקרבת והיום מתרגש
ואני מתהפכת
מנסה לגנוב עם החושך
עוד אולי איזה תיקון
מנסה לנשום אל הכאב
מנסה להרגיש איזה רגש הגון
מתרוממת מהמיטה
קוברת את השנאה הזאת
עמוק תחת שמיכה
ויוצאת לאור