"פרשת תרומה נפתחת במילים "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה… וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי,
בְּתוֹכָם…". הזוהר מניח בפרשה זו את היסודות לאחד העקרונות החשובים ביותר
להצלחתו של אדם.
עיקרון זה הוא שיקבע אם בסוף ימיו
יוכל האדם להביט לאחור ולחוש שהוא חי חיים מלאים ולא חיים של סבל ללא תכלית.
הסוד טמון בשמה של הפרשה – "תרומה". משמעות המילה
כפי שאנו מכירים אותה היא "נתינה". ואולם, השורש של המילה הוא ה.ר.מ.
ואם כך, מה בין הרמה לנתינה?
הזוהר מסביר כי את המילה "תרומה" יש לקרוא כשתי
מילים – תרוֹם ה'. עפ"י חכמת הקבלה האות ה', במקרה זה, מסמלת את 'ספירת
מלכות', ה' תחתונה בשם יהוה, ואותה ה' מייצגת המציאות שבה אנו חיים, הרצונות שלנו,
הצרכים והמציאות החווייתית של העולם הזה. האר"י מסביר כי מציאות חיינו היא פועל יוצא של המיקום של
אותה ה'
תחתונה. כאשר היא מחוברת למקומה הטבעי
בשם ה', אל ה- יהוה, הכול עובד בחיינו כמו שצריך ויש זרימה של הארה, שפע ושלמות.
ואולם, בד"כ ה- ה' נמצאת בגלות, היא נעתקה וגלתה ממקומה הטבעי. אז, המציאות
שלנו, כתוצאה ממודעות לא נכונה – אנוכיות, כעס, האשמת הזולת, רגשות אשמה, קנאה, גאוה,
דיכאון,
ייאוש וכיוב' – מנותקת מכוח החיים. העולם שבתוכו אנו חיים מחולק לשתי מציאויות – האחת מחוברת
וזולתה מנותקת מכוח החיים. מציאות של 'גולה' למול מציאות של 'גאולה', כשההבדל
ביניהן היא האות א' – של המילה אור. ברגע שנצליח להכניס את האור לחיינו נצליח להפוך
את הגולה לגאולה. החיבור לאור נעשה על ידי פעולות שנעשות במודעות שתפקידה
ל'הרים' את החיים שלנו מתדר נמוך (גולה) לתדר גבוה (גאולה). מתדר של ניתוק, חושך, מחסור וכאב לתדר של חיבור אל אור,
שמחה, שפע וברכה. ומכאן שהמילה 'תרומה'
אינה
מתארת את פעולת הנתינה אלא את התוצאה הנגרמת לנותן כאשר הוא מבצע את הנתינה
במודעות הנכונה. כל מעשה שיש בו אלטרואיזם, אהבה, איכפתיות, שאר רוח וגדלות
נפש, יוצר קירבה עם העולמות העליונים. כשנצליח לצאת מעצמנו ולחשוב על הזולת, אז
תרום ה'. כשכל מה שנעשה יהיה במודעות של "תרומה", מעשה שמושקעת בו אהבה ונתינה,
אז תהיה זרימה בינינו לבין העולמות העליונים. אז אנו למעשה מכניסים תדר של קדושה
בכל מה שאנו עושים,
הבית שאותו אנחנו בונים, המשפחה, העסק וכל פעולה אחרת. אז, "וְעָשׂוּ לִי,
מִקְדָּשׁ;
וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".
בתוכם ולא "בתוכו". אז אנחנו, הבריאה ושפע הבריאה – כולנו
אחד.
וזה סוד ההצלחה."
אח! המודעות הנכונה, המודעות הנכונה.
זה קצת כמו יציבה נכונה, לא? בא והולך.. אני
בהחלט יכולה להתחבר לעניין הזה של שתי מציאויות, אחת מחוברת והשניה מנותקת.
אני בטוח שמה לב, עוד לפני הקפה של הבוקר, איך מודעות שלילית, נקרא לזה, יודעת
לפלס את דרכה, במקצוענות שלא תיאמן, מזמינה צרות אל רחבי המציאות: בוהן בזווית
חדה, רעש של בנייה, קפה נחשק על הרצפה. רבים וטובים ממני כבר הוכיחו את זה מדעית.
המציאות, לא נעים לומר, תמיד
אובייקטיבית, הכוונות מאחוריה נסתרות. יש מי שיחלוק איתי, אפילו אני
לפעמים, אבל איכשהו ברור שהן שם מעלינו, הכוונות. וברור שהן יוצרות השתלשלות לוגית המוסברת
בקלות בדיעבד. כולנו מודעים לכוח שבצמצום המודעות
השלילית. זה הרי מאפשר הרבה פחות כניסה של צרות כאלה ואחרות, וזאת לאור העובדה שתפקיד הצרות
הקטנות הוא לשקף לנו שהמודעות אינה במקומה.
ברם הנטייה הקולקטיבית היא מובנית; יודעים, נזכרים, שוכחים וכו'.
וגרועה במיוחד שיכחת המנגנון; מציאה מתחדשת היא
בלתי נפרדת ממהות העניין- צורה מכוונת של שכלול המודעות.
בטקסט גורס המחבר (בהתפלפלות יהודית מקסימה) שמעמקי הסוד של הדרשה נגזרים כבר משמה- תרומה. פרשת תרומה יש בה מעיין
הצהרת כוונות, תמרור הכוונה.
'כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת
תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ'.
בפרשה מפורטים הכלים הנחוצים, כמו גם האופן בו יש להכין מהם את משכן ה'. 'מֵאֵת
כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי';
כל איש בנתינתו
הייחודית חיוני להרמת המשכן. חלק ממהות הכלים כרוך בתרומה, בכוונה, תוך פינוי מקום תוך אישי ובין אישי למודעות השכינה. הפרשה מזכירה לנו
איך לחבר את הלב לגורמי שמיים. איך לכל אחד כלי מיוחד הרלוונטי לבניין
העליונים בתחתונים..
בטקסט מדובר על מעברים בין מציאות של
"גולה" למציאות של "גאולה", המעבר ממציאות זו או אחרת, בין
שני מצבי תודעה, כרוך בֵגלות הנפש, בתפיסת הגלות כגלות,
במיאוס, ואז, בחיפוש ומציאה של מוקדי האור המפיחים רוח של סדר והגיון בנסיונות שלך. גילוי המשמעות ברצף שאתה יוצר, והפנמת הרצף אליו אתה שייך. ההכרה ברבדים האלו, מחברת לערך קיומי.
לדוגמא נתינה והרמה. נתינה היא מין עניין כזה, מהול היטב
בחיים. אם נרצה או לא נרצה, אנחנו מחויבים לתת כל הזמן. לתת דין, לתת חשבון, לתת
זכות קדימה, לתת עצה, לתת כבוד, לתת מקום, וכן הלאה, כן?! בקיצור אני אומרת, הנתינה
הזאת, היא הכרח, ופה נכנס סוד של מודעות והיפוכה. לפי הדרשה, אותה פעולה בסיסת של נתינה יכולה לבוא ממקומות שונים בהוויה, המערכת הבסיסית- השרדותית חיייתית
שלנו, "האורגניזם" חשה דרוכה בתחרות על הקיום הסביבתי. מקובלים קראו לעצם העניין- "רצון לקבל לעצמו בלבד" .יש איזה מתח כל הזמן, כוח של
התנגדות ביני לבין הסביבה. אני או הוא. בעיקר בעיר. לשם מחקר אישי והפצת כוונות, ניסתי תקופה, לפרגן בלב מלא
למחטפי החניה הנפוצים שחוויתי טרם הסתדרתי על חניה בעיר הזאת. זה אולי לא הרעיון, אבל בחיי זה עבד מדהים, הגם אני התקדמתי בתור:)
הרי כולנו פה חתומים על החוזה הזה בערך, אז גם
ברמה הכי ארצית, ברור שעדיף שנצליח לתת קדימות שווה לעינייני הזולת, אנחנו חיים כחברה מתוך סיבה. איפשור הדדי בשמחה אמיתית מאפשר מגע עם קדושה. מקובלים קראו לזה, "לקבל על מנת לתת".. זהו עסק המרחיב אותנו.
המודעות הנכונה, אחת משתים. המורה
לימימה קוראת לזה משקפיים, המסגרת דרכה אתה מביט קובעת איך תֵפרש את הסביבה ואיך
תתפוס- תרתי משמע- את החלק שלך בה. איזה כיף, נניח, בפקק תנועה. לשים את עצמנו
בצד, לתת להוא לעקוף ולאנרגיה של נתינה להכנס, לעלות תדר, להכניס קדושה, לתת תרומה- אפשר להגיד את זה
בהרבה שפות. וזהו, כבר הפכת חופשי להקשיב, בריכוז מתמוגג, לאיזה שיר שזורק אותך אחורה וקדימה. זכית לשים את עצמך
בצד, לפרוש אל עולמך, אפשרת מודעות חדשה. דקות שהיו יכולות להתפס כהקרבה
של נצחים הופכות משאב זמין של זמן חסד בו נגזר עליך למעשה להניח בצד את תפקידיך
וצרותיך, לשוט בזרם החברתי.
אז חשוב לזכור לשים את המשקפיים הנכונים, לא בכוח לנסות להגיע
שאי אפשר. לאפשר לעליונים להכתיב את הקצב. ואפילו להרשות ולהחשיב את עצמנו כעוזרי אור אישיים ;-)
וגם אהובי הרבים שלא מתחברים, או שסתם לא דיברתי בשפתם,
עדיין יזכו להנות מהחוקיות הבלתי מעורערת של היקום כך שיתרון בדוק
במציאות של גולה, הוא קיום של רגע קריטי. זה הופך בלתי נסבל, ואז האור, אם עוצרים
לוודא, בדרך כלל נמצא כבר, שפוך על התמונה בנדיבות, משם הרבה יותר נוח לפעול.
טוב , הפרשה הזאת היתה לי באמת
מורכבת ,
אני מקווה שהצלחתי לעבור ולא יצאתי
פלצנית.
ובסהכ זה לא כל כך משנה, מרגישה בסדר לא לקחת את עצמי ברצינות גמורה.
שבוע מבורך, נשיקות לאהובים
תודה.
