נִבּטֱתְ בְּעָד

מְציאות וְרֻדָה

נִבּטֱתְ בְּעָד

זגֻגִית אפורה.

עַננוּת כּבֵדה רובֵצֶת

כְּבַּדִים יֵשַנים,

עַל גוּפֱי תּאורָהּ.

כשגּורַת עַטָלֵפִים

קטנְטַנָה וֻשׁקוּפַה,

בֵּין שיחי מדבּריות

מֻנחַת עַטוּפה. 

שִפתְותֱיה כֵּחוּטים,

תִּנוקִית היא, וְיַפָה.

שׂרוּעה כַּךְ

בְּלֹא נִיע

עַל בֵּטֶן אדֲמָה.

היא חָיה?

היא לֹא חָיה!

שַבים הְעובְרים וְקובְעִים.

ליבּה הָּס פועֵם

אַךְ קַפָא מבָּטה,

  וְהָּבּיטוּ!

פָּנֶיהָ  חִוְרִים.

 עֵינֶיהָ  כּחֻלות

צלֻולוֹת וְנֹטְפוֹת

ריסיה אֶגְלֵי טָל רכים.

בֵּצֶל רַגְלַיִם יחֵפות

נִקְוָה כְּעֲד, אַגָם תָנינִים.

   

לב דואב 

מָכֵּה עד כְּאֱב

מָכֵּה בִּשֶצֶף גַלִים

רוּח שִינוּים תְּרַחֵף

על פני מַּיִם

נושאת עִמה

הֵד פַּעָמֹּנִים.