תרגילים בכתיבה- הכלום והאינסוף

משי יושבת בעליית הגג של ביתה החדש. היא אוהבת את הבית הזה, ויותר מזה, אוהבת את הנוף הנשקף מחלונותיו. בבית הקודם בו התגוררה היו קירות בטון מתקלפים מציצים מכל חלון, חמות בצורות שהדבר היחיד המבדיל בינהן הוא מצב הבלאי המשתנה שלהן. 

וכאן, בבית הזה, מכל חלון משתקף נוף אחר. פה עץ ערום שפירותיו, עגולים וקטנטנים, עוד יושבים עליו בעקשנות ומרמזים על סודות נסתרים.פה, גבעה רחבת ידיים עליה פזורים בחן עצים, בעלי סגנונות שונים, הנדמים ככדורי ענק מצמר, בגווני ירוק מתחלפים. מחלון אחר ניתן מידי פעם לחזות, מתוך הבית ממש, בפרות שמנות וחינניות בגדלים וצבעים שונים, פזורות על הגבעה משל מתכוננות הן לפרסומת של תנובה, ומחלון נוסף רואים כמעט עד הים, כשחלק בלתי נפרד מהנוף תופסות ארובות החשמל של חדרה המכניסות לתמונה אווירה סמי אורבנית שהופכת את התחושה לטיפה פחות מנותקת, טיפה פחות תלושה.

לאחרונה, גמלה בנפשה לעשות שינוי. לקחת את עצמה בידיים, כמו שאומרים, להתבגר. היום התעוררה מוקדם מהרגיל והתיישבה לה פה בעליית הגג העשויה כולה מעץ, אשר התקרה בה דולפת בעדינות עקשנית. כוס הקפה השניה מונחת לידה, סיגריה רביעית או חמישית בידה, ואילו היד השניה כותבת, למרות הסרוב העיקש של המח להתעורר, היד מושכת קדימה.

היא מתבוננת סביבה, מחפשת השראה, מביטה בארגזים שטרם פורקו, בשולחן העבודה עליו נערמו קופסאות, דפים, עטים ושאר חפצים בעלי תכליות שונות. ערמות על גבי ערמות של חפצים ומאחוריהם, מכונת התפירה הישנה, עצובה ומלוכלכת, משועממת עד אין קץ מחבריה להמתנה, בתודעתה הדוממת מבינה שעד שלא יסולקו משם לא תוכל לבוא לידי מימוש עצמי, ומי יודע אם עוד יקרה זה הדבר.

משי יושבת לבד לגמריי, מחפשת רוח חיים שתכנס אל הבית, אל החלל, ותביא איתה איזה משב רענן של שינוי. זה לא קורה. היא מוסיפה להתאמץ, מחפשת חיוּת שאולי כבר ישנה, נסתרת ממנה, הרי הבית אינו דומם לחלוטין!מלבד הנזילות המפיקות איזה צליל עדין, ניתן לשמוע פיצפוצים מאזור האח שבסלון וניתן גם לשמוע גשם חזק הרוחש בחוץ. לא, אי אפשר לומר שאין פה תנועה של חיים. ובכל זאת זה מרגיש לה כמו כלום, כמו סוף העולם.

והנה פתאום, ציפור כחולה מתיישבת על הענף הגבוהה ביותר של עץ התות בחצר, למעשה זה בכלל לא עץ תות אלא מין זן מיוחד שהגיע מיפן או סין. נראה כי הציפור מכירה בייחודו של העץ ועושה רושם כי למרות הגשם העז, התעוררה בבוקר ומיהרה אל זה הענף, כאילו בכדי להבטיח את מקומה שם. משי מסתכלת על הציפור ותוהה. מה הוא המניע את הציפור הקטנה, להתעורר בבוקר, למרות המבול והקור, רק בכדי להגיע ולהתיישב על עץ כלשהו, ייחודי ככל שיהיה, ולהתבונן אל האינסוף. הציפור מנתרת פתאום, משתהה רגע קל באויר וכבר נדמה שעומדת לעוף, והנה היא חוזרת ומתיישבת על ענף אחר, הסמוך יותר לחלון, סמוך יותר למשי.

משי מביטה בציפור וחושבת לעצמה, בוודאי הגיעה לכאן הציפור למעני, ציפור קטנה וחמודה, חיילת של שמיים, בדיוק כמוני, רק שהיא רכת מח וקלת כנפיים וקל לה יותר להניע את עצמה אל תפקידה. היא רק נראית בעלת חופש גמור אך אם מתבוננים בה היטב רואים חוטים, דקיקים כקורי עכביש, מזיזים אותה כך שתוכל לחדור טוב אל הכרתי. והכרתי כה מעורפלת, הכרתי כה כבדה ועצית וטחובה וסגורה.

הלוואי והייתי ציפור, חושבת לה משי, הלוואי והייתי ציפור כחולה. 

תרגילים בכתיבה- ריאלטי צ'ק

אז פתאום היא חטפה שבץ. ככה סתם, בנאדם מנמנם לו תנומת צהרים, תמימה לכאורה, על ספת קטיפה אדומה בסלון של הילדים, ובנתיים עובר לו, חרש חרש - אין רמז, ארוע מוחי.
מיד כשיצאה החוצה אל המרפסת שטופת השמש, קצת חיוורת וממלמלת בקושי: "אני מממרגישה ללא טובב כל כך, מרגישה לא בסדדר.." מיד אז ידעתי, היא עברה שבץ. נלחצתי בטרוף.
פחות מרבע שעה קודם לכן עוד ישבתי, בנחת גדולה של שבת, לעשן ג'וינט ענקי על הנדנדה שבחצר, משחזרת בנועם את ארוחת הערב המופלאה מליל אמש, בטני מלאה בגיצונים זהירים של שימחה, שהנה, אפשר לנהל חיים נורמלים וכמה נעימה השבת וזה, והופס, ריאלטי צ'ק.
את בני הערתי בפחות מדקה. מדהים אותי תמיד איך סדרי העדיפיות משנים סדרי עולם.  אותו אדם, שנדרשת בדרך כלל שעה תמימה של נישוקים וחיבוקים בכדי לשכנע את עיניו הכחולות להפתח תחת וילון ריסים אימתני הסגור הרמטית, קופץ ממיטתו כחייל דרוך בפרוץ מלחמה.
ישבנו מולה: "נסי להסביר, מה את מרגישה? כואב לך משהו? הרגשת ככה בעבר?" ,"לא" היא משיבה, "אני מרגישה לא מצליחה מדברת את המילים". חשבתי לעצמי, טוב, אולי היא סתם לא מרגישה טוב, וברור, הרי עברית זו לא שפת האם שלה, וגם אדם הלוקה בכל קלקול אחר מלבד מוחי עשוי לאבד קצת מיכולתו הביטויית לפרקים. אבל הדופק ההיסטרי שלי התעקש וסיפר סיפור שונה לחלוטין. הדופק הזה הכל הוא יודע, והפלא הגדול הוא שגם הילדים תמיד מקשיבים לו ומבינים, עוד לפניי, מתי יש טעם להתרגש ולהתחיל לעורר מהומות ומתי אפשר לנוח כי הכל פועל כסדרו. והפעם, הדופק רץ לו מהר כל כך, שלמרות החזות השקטה ובוטחת שהצגנו, בני ואני, מיד החל הבית לסעור. הקטנה התעוררה והחלה מייבבת בחוסר נחת, הגדול עזב בפתאומיות גסה את מבצע החיפוש של נמו, המתרחש בחדר השינה שלנו בפעם האלף לפחות, והחל מכרכר סביבנו בדאגה. הכלב רצה להכנס, החתול ניסה לצאת והאח הפחות מוצלח,זה שנכווה בלידה, החל ממלמל שגם לו לפעמים זה קורה ואיך אתמול הוא הרגיש לא טוב בעצמו ושאר שטויות. היה לחץ בלב, היה לחץ באוויר. 
אחרי התייעצות קצרה במטבח החלטנו שאין שום סיבה לחכות וגם לא לעורר מהומה גדולה ולהזעיק אמבולנס, פשוט לסוע להבדק בהלל יפה.
וכך הוא נסע, ואני, נשארתי בבית להרגיע את הרוחות, להרגע בעצמי. להרהר במה שהיה אתמול, במה שיהיה מחר ובכוחות הטמונים אצלי עמוק עמוק בלב. איך פתאום היא חטפה לנו שבץ...

אין מה להגיד ואין מה לומר
מה שהיה, היה ונגמר
ובכל זאת כל בוקר מהרהרת מה אם
ובכל זאת הלב לוותר לא מסכים.

זהו סתם שיר שטוח
הרוצה לפרוק את עצמו
לעוף עם הרוח

להזדמר עד תומו

לומדת לשחות

עוד בוקר ובו מועקה גדולה בלב
החלומות שלי בלילה מציפים אותי כאב
אני יודעת בתוכי שיש לכך מטרה גדולה
אני יודעת שיש לי איפשו במחסן הפנימי איזה קרש הצלה

יודעת, אבל שוחה אל הבוקר בקושי, כמעט טובעת.
לא מצליחה להושיט אליו יד, לא מצליחה לבד.
צריכה מסוק, עם מצילים, צריכה תמריצים מאוד גדולים

למדתי עם השנים שאם אצוף,
הכוחות האחרונים ישארו אצלי בגוף
למדתי שאם לא אנסה גם לא אפול ולא אתרסק.

ספינתי התמלאה מאז, וכָּבְדָה מאוצרות
והחוף נוצץ וקרוב ומלא אפשרויות.
אך הבלאי והפרצים מאימיים להשמיד אותי עם כולם
כמו בסרט עצוב בעל סוף לא מושלם.

הרוחות חזקות, והגשם מאוד,
לא, כבר אין לי ברירה,
לומדת לשחות

מכתב לאהוב שעבר 2007

רציתי לעוף, תמיד רציתי להגיע גבוה.

רציתי לחצות את הגבול, לא ראיתי אותך שם בכלל.

כעסתי עליך, הרשת לי הכול.

נתת לי לכעוס עליך, נתת לי לצעוק, לא אמרת מילה.

לא סטרת לי בכוח על הלחי, לא החזקת לי את היד כשחיפשתי את הסכין.

אמרת לעצמך שיהיה בסדר, כל היום זזת מסביב, ממלמל תחושות אשם, פולט ציחקוקים.

שנאת אותי כמו שלא שנאו אותי מעולם.

כשהצלחתי לעוף מפה סוף סוף, כולם עמדו פעורים תחתי.

הסתכלו בי בפליאה,

גם להם לא היה מושג מה לעשות איתי.

שטתי פה, בבית שלנו, במרפסת.

שטתי כמו דג תועה, לא מבחין בין שמיים לים.

שלחתי אליהם מסרים סותרים מלמעלה,

העיקר שלא ימשכו אותי חזרה לאדמה הזאת.

אז הם קראו לך, או שבאת לבד, אני לא יודעת.

עמדת איתם שם, ביקשת שאחזור.

דאגת לי באמת, ראיתי את זה משם.

אז חזרתי.

נזכרתי פתאום כמה אני אוהבת אותך.

כמה טוב היה לי לקום בלילה ממיטתנו, לעשן שתי סיגריות,לכתוב לעצמי ולחזור אלייך.

לקום בבוקר, להתלבש יפה, לנשק אותך על האף וללכת לבית ספר, לחברים שלי.

לקטר על החיים האלו, על החיים, אתה שומע?

ולדעת שיש לי לאן לחזור, אפילו שאתה לא כועס עליי.

נחתתי בדשא, פה ליד, איפה שפעם ישבנו עם דידי.

לא היית שם. אמרו לי שחיפשת אותי, וידעתי שזה נכון, אז יצאתי בדרך אלייך.

שתי כוסות התנפצו כבר, שתיים,

ואתה, הבאת עוד אחת הביתה.

גדולה ושקופה, אני שומרת עלייה בנתיים.

אני מסתכלת עלייה כשאני שוטפת כלים.

בוהה בה, ומספרת לג'וקים פה, שאומנם הלכת, אבל אתה מחכה לי.

אפילו שאתה אומר שזה לא נכון.

אני מתגעגעת נורא מותק, קשה לי בלעדיך.

קשה לשמור עליי לבד, באמת אתה לא אוהב אותי יותר?

מַעְגַּל סגור

מַעְגַּל סגור

לָקַחַת את החוסר-לָקַחַת את היש

חַמקתְ מין העוצר והלב שלךְ רוגש

משקפים עם מסגרת אדומה ניטלים

וכתמים של טיפות ואַבָק

זה שנים לא ישבתְ

לפרֹק אל הרוח

שורות של סודות מַאָבק

יגעתְ ומצאתְ,

 לא ויתרת

ידעת כי ברגע, יכולֶת ברורה

לאבק קרומים מסוידים מהלב

לא תכירי בחוסר,סיפרת לעצמך,

תהיי בודאי חופשיה מכאב

לא תכירי בחֹסר

לא יֶחְסָר לךְ הָיש

לא תדעי לעולם

כיצד הלב רועש