רציתי לעוף, תמיד רציתי להגיע גבוה.
רציתי לחצות את הגבול, לא ראיתי אותך שם בכלל.
כעסתי עליך, הרשת לי הכול.
נתת לי לכעוס עליך, נתת לי לצעוק, לא אמרת מילה.
לא סטרת לי בכוח על הלחי, לא החזקת לי את היד כשחיפשתי את הסכין.
אמרת לעצמך שיהיה בסדר, כל היום זזת מסביב, ממלמל תחושות אשם, פולט ציחקוקים.
שנאת אותי כמו שלא שנאו אותי מעולם.
כשהצלחתי לעוף מפה סוף סוף, כולם עמדו פעורים תחתי.
הסתכלו בי בפליאה,
גם להם לא היה מושג מה לעשות איתי.
שטתי פה, בבית שלנו, במרפסת.
שטתי כמו דג תועה, לא מבחין בין שמיים לים.
שלחתי אליהם מסרים סותרים מלמעלה,
העיקר שלא ימשכו אותי חזרה לאדמה הזאת.
אז הם קראו לך, או שבאת לבד, אני לא יודעת.
עמדת איתם שם, ביקשת שאחזור.
דאגת לי באמת, ראיתי את זה משם.
אז חזרתי.
נזכרתי פתאום כמה אני אוהבת אותך.
כמה טוב היה לי לקום בלילה ממיטתנו, לעשן שתי סיגריות,לכתוב לעצמי ולחזור אלייך.
לקום בבוקר, להתלבש יפה, לנשק אותך על האף וללכת לבית ספר, לחברים שלי.
לקטר על החיים האלו, על החיים, אתה שומע?
ולדעת שיש לי לאן לחזור, אפילו שאתה לא כועס עליי.
נחתתי בדשא, פה ליד, איפה שפעם ישבנו עם דידי.
לא היית שם. אמרו לי שחיפשת אותי, וידעתי שזה נכון, אז יצאתי בדרך אלייך.
שתי כוסות התנפצו כבר, שתיים,
ואתה, הבאת עוד אחת הביתה.
גדולה ושקופה, אני שומרת עלייה בנתיים.
אני מסתכלת עלייה כשאני שוטפת כלים.
בוהה בה, ומספרת לג'וקים פה, שאומנם הלכת, אבל אתה מחכה לי.
אפילו שאתה אומר שזה לא נכון.
אני מתגעגעת נורא מותק, קשה לי בלעדיך.
קשה לשמור עליי לבד, באמת אתה לא אוהב אותי יותר?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה