אז פתאום היא חטפה שבץ. ככה סתם, בנאדם מנמנם לו תנומת צהרים, תמימה לכאורה, על ספת קטיפה אדומה בסלון של הילדים, ובנתיים עובר לו, חרש חרש - אין רמז, ארוע מוחי.
מיד כשיצאה החוצה אל המרפסת שטופת השמש, קצת חיוורת וממלמלת בקושי: "אני מממרגישה ללא טובב כל כך, מרגישה לא בסדדר.." מיד אז ידעתי, היא עברה שבץ. נלחצתי בטרוף.
פחות מרבע שעה קודם לכן עוד ישבתי, בנחת גדולה של שבת, לעשן ג'וינט ענקי על הנדנדה שבחצר, משחזרת בנועם את ארוחת הערב המופלאה מליל אמש, בטני מלאה בגיצונים זהירים של שימחה, שהנה, אפשר לנהל חיים נורמלים וכמה נעימה השבת וזה, והופס, ריאלטי צ'ק.
את בני הערתי בפחות מדקה. מדהים אותי תמיד איך סדרי העדיפיות משנים סדרי עולם. אותו אדם, שנדרשת בדרך כלל שעה תמימה של נישוקים וחיבוקים בכדי לשכנע את עיניו הכחולות להפתח תחת וילון ריסים אימתני הסגור הרמטית, קופץ ממיטתו כחייל דרוך בפרוץ מלחמה.
ישבנו מולה: "נסי להסביר, מה את מרגישה? כואב לך משהו? הרגשת ככה בעבר?" ,"לא" היא משיבה, "אני מרגישה לא מצליחה מדברת את המילים". חשבתי לעצמי, טוב, אולי היא סתם לא מרגישה טוב, וברור, הרי עברית זו לא שפת האם שלה, וגם אדם הלוקה בכל קלקול אחר מלבד מוחי עשוי לאבד קצת מיכולתו הביטויית לפרקים. אבל הדופק ההיסטרי שלי התעקש וסיפר סיפור שונה לחלוטין. הדופק הזה הכל הוא יודע, והפלא הגדול הוא שגם הילדים תמיד מקשיבים לו ומבינים, עוד לפניי, מתי יש טעם להתרגש ולהתחיל לעורר מהומות ומתי אפשר לנוח כי הכל פועל כסדרו. והפעם, הדופק רץ לו מהר כל כך, שלמרות החזות השקטה ובוטחת שהצגנו, בני ואני, מיד החל הבית לסעור. הקטנה התעוררה והחלה מייבבת בחוסר נחת, הגדול עזב בפתאומיות גסה את מבצע החיפוש של נמו, המתרחש בחדר השינה שלנו בפעם האלף לפחות, והחל מכרכר סביבנו בדאגה. הכלב רצה להכנס, החתול ניסה לצאת והאח הפחות מוצלח,זה שנכווה בלידה, החל ממלמל שגם לו לפעמים זה קורה ואיך אתמול הוא הרגיש לא טוב בעצמו ושאר שטויות. היה לחץ בלב, היה לחץ באוויר.
אחרי התייעצות קצרה במטבח החלטנו שאין שום סיבה לחכות וגם לא לעורר מהומה גדולה ולהזעיק אמבולנס, פשוט לסוע להבדק בהלל יפה.
וכך הוא נסע, ואני, נשארתי בבית להרגיע את הרוחות, להרגע בעצמי. להרהר במה שהיה אתמול, במה שיהיה מחר ובכוחות הטמונים אצלי עמוק עמוק בלב. איך פתאום היא חטפה לנו שבץ...
מיד כשיצאה החוצה אל המרפסת שטופת השמש, קצת חיוורת וממלמלת בקושי: "אני מממרגישה ללא טובב כל כך, מרגישה לא בסדדר.." מיד אז ידעתי, היא עברה שבץ. נלחצתי בטרוף.
פחות מרבע שעה קודם לכן עוד ישבתי, בנחת גדולה של שבת, לעשן ג'וינט ענקי על הנדנדה שבחצר, משחזרת בנועם את ארוחת הערב המופלאה מליל אמש, בטני מלאה בגיצונים זהירים של שימחה, שהנה, אפשר לנהל חיים נורמלים וכמה נעימה השבת וזה, והופס, ריאלטי צ'ק.
את בני הערתי בפחות מדקה. מדהים אותי תמיד איך סדרי העדיפיות משנים סדרי עולם. אותו אדם, שנדרשת בדרך כלל שעה תמימה של נישוקים וחיבוקים בכדי לשכנע את עיניו הכחולות להפתח תחת וילון ריסים אימתני הסגור הרמטית, קופץ ממיטתו כחייל דרוך בפרוץ מלחמה.
ישבנו מולה: "נסי להסביר, מה את מרגישה? כואב לך משהו? הרגשת ככה בעבר?" ,"לא" היא משיבה, "אני מרגישה לא מצליחה מדברת את המילים". חשבתי לעצמי, טוב, אולי היא סתם לא מרגישה טוב, וברור, הרי עברית זו לא שפת האם שלה, וגם אדם הלוקה בכל קלקול אחר מלבד מוחי עשוי לאבד קצת מיכולתו הביטויית לפרקים. אבל הדופק ההיסטרי שלי התעקש וסיפר סיפור שונה לחלוטין. הדופק הזה הכל הוא יודע, והפלא הגדול הוא שגם הילדים תמיד מקשיבים לו ומבינים, עוד לפניי, מתי יש טעם להתרגש ולהתחיל לעורר מהומות ומתי אפשר לנוח כי הכל פועל כסדרו. והפעם, הדופק רץ לו מהר כל כך, שלמרות החזות השקטה ובוטחת שהצגנו, בני ואני, מיד החל הבית לסעור. הקטנה התעוררה והחלה מייבבת בחוסר נחת, הגדול עזב בפתאומיות גסה את מבצע החיפוש של נמו, המתרחש בחדר השינה שלנו בפעם האלף לפחות, והחל מכרכר סביבנו בדאגה. הכלב רצה להכנס, החתול ניסה לצאת והאח הפחות מוצלח,זה שנכווה בלידה, החל ממלמל שגם לו לפעמים זה קורה ואיך אתמול הוא הרגיש לא טוב בעצמו ושאר שטויות. היה לחץ בלב, היה לחץ באוויר.
אחרי התייעצות קצרה במטבח החלטנו שאין שום סיבה לחכות וגם לא לעורר מהומה גדולה ולהזעיק אמבולנס, פשוט לסוע להבדק בהלל יפה.
וכך הוא נסע, ואני, נשארתי בבית להרגיע את הרוחות, להרגע בעצמי. להרהר במה שהיה אתמול, במה שיהיה מחר ובכוחות הטמונים אצלי עמוק עמוק בלב. איך פתאום היא חטפה לנו שבץ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה