ולפעמים אני כמעט נשברת.
הריק מאיים להשבית את הכל,
המאמץ עקר והפנטזיה חוזרת.
ורוצה לרחף -בתשעים קילומטר לשעה,
ורוצה לחזור לבית שאני מכירה.
ורוצה לשפוך מילים, להתפוצץ מהשראה,
אפילו שהשורה, לרוב נשארת ריקה.
ורוצה לקבל ולקבל ,להתמלא כל שעה.
ולאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
ולשתות את מבטיך, ולקנח בתשואתייך,
ופשוט להתעלף,
זהו צו השעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה