טביעת אצבע

לא צריך אז לא

תכתוב דבר חדש

לא תשאיר טביעת אצבע

או תיאור של מרגש

לא תפתח בשיח

לא תתהפך בלילות

לא תתעסק לעולם

במה היה יכול להיות

לא תסמן את הלוח בגיר

לא תשאיר ספק סביר

לא דובים ולא יער

סתם שיר

רוצה לכתוב.

לכתוב כדי להיות

כדי ללמוד מטעויות

כדי לגעת, לשנות.

רוצה לכתוב

להעביר מסר

סתור אך ברור.

להעלים חסר

להתעסק באסור.

רוצה לכתוב כבר

לשפוך מתוכי 

מילים כמו צרעות

לסבר את עיניי האיש, 

הרואות

לעומק נשמתי

סגולת יחידותי

מילים כדורבנות.

נקל סתום

חושבת עליך. 

יחד איתה ואיתי

נולדת אתה מחדש.

חזרת זורם בדמי

מתפתל בין פתליי כנחש.

חזרת 

עוטף ועטוף

חזרת 

כאילו גנבת 

רק רגע חטוף.

בשתי ידיים נאות וגרומות

אאסוף את ביתי לחיקי.

אברך על בואה

אברך על שובך,

בנקל סתום

אסלח גלותי.

אני מנסה לעשות את זה באייפון כי המחשב לא מתקרב אליי לגוף לאחרונה.
מנסה להחזיר פה את הדופק, ואולי פשוט לספר, עוברים בשישי לעמיקם, בתחילת השבוע הוחלט.
ואני, שלולית של עצמי, איכשהו משתלבת בטירוף הזה, אורזת חפציי ויוצאת, בדקה התשעים לנשום קצת חמצן ראוי לשמו.
ומתוך מעמקי וכבדותי, אני שוב שמחה שמשהו נושב עליי מבחוץ, משהו ממשיך להניע אותי.
מתפללת שאשכיל לנצל את הבמה להתקרב מחדש, לעצמי, להכל. מאחלת לנו סתיו נעים כי יש לי הרגשה שהתקרבתי אליו, אל הסתיו, בצעד ענק

חמת קיץ

אני יודעת שאני נוראית, נוראית.

עד החורף הקרוב 

אשיג יותר שליטה עצמית.

אני יודעת שקשה עכשיו, 

אני מצטערת. 

עד החורף הבא הכל ישתנה, 

גם אני אהיה אחרת.

אז אם אפשר להשליך מעולמי, 

התחושה היא שעדיף לסגור את הפה כרגע. 

במובן של לסתום. 

במובן של להבליג ולחקור את אותן טענות, 

ואותה תחושה של בלתי נסבלות 

פנימה בלבד.

אם אפשר להשליך מעולמי, 

הדבר הכי טוב לעשות כרגע, 

הוא את המקסימום האפשרי, 

תוך האזנה לביקורת הפנימית הבלתי פוסקת. 

בלי להבהל, בלי להצטדק. 

רק ללמוד עוד ועוד על המגבלות 

ואז לנפץ אותן בכוח מושלם של רצון. אם להשליך מעולמי.

זו היא הדרך היחידה כרגע, 

לחזות בקללה מבלי לשפוטה. 

זו הדרך היחידה לאגור את הכח לשנות, להשתנות.

אם ניתן להשליך מעולמי, השעה היא שעת נסיגה. 

הגיע הזמן לזהות, המלחמה הזאת בתוך עצמך.

אצילות שובבה

לא מצליחה להתרכז שבועטים בי מבפנים,
בקושי מצליחה לקרוא תאותיות על המסך
כשהמחשב כל כך רחוק מהפנים.

לא מצליחה לעוף מספיק גבוה
בשביל לקטוף רעיונות חדשים
תזוזות נשנות ברחבי הבטן
מבשרות שוב ושוב מהות של נשים.

לא מצליחה לחבר את היד אל הלב.
לא לספק חמצן לאזור ההוא בגב,
לא נוח לעמוד,
כל הגוף שלי כואב.

אך לפחות זוכרת לאהוב,
לברך.
לפחות נרגשת , לעיתים,
בעיקר כשאתה 
באצילות שובבה
בגני דורך.

מילים יפות

רציתי לתת לךָ 

מילים יפות,

בֵּערמות.

רציתי לשתף אותךָ 

בֵּתנוּעוֹת הלב,

בָּפעימות.

רציתי, 

לפתוח לךָ חלון 

לָאין סוף.

ניסיתי בָּמחשבה

להעביר לךָ נוֹף.

רציתי להרגיש אותךָ,

איתִי ולא איתִי.

לפעמים רציתי,

מִשְחקים באש,

לפעמים,

 רציתי משהו אמיתי

.

רציתי לחוות, עד הסוֹף

אֵת אותו הדבר,

שקרה בלי בכלל שרציתי.

ולתת בתמורה,

מילים יפות, 

בֵּערמות.

מֵגָלות-מסתירות

אֵת שֵהייתי.

הנה בוקר, בוקר טוב, עוד פעם יושבת מול המחשב, מול חובותיי, מתלבטת אם לעצור ולכתוב.
בפרוש אין לי משהו חד משמעי לומר עכשיו, אלא משהו כמו אסופה של חצאי מחשבות , רגשות מעורפלים ושיעמום מחושב.
כבר הרבה זמן לא כתבתי, וזה משום שלא הוצפתי שום רגש חדש,והתחלתי קצת להשתעמם מעצמי ומנפלאות המרגש.
 געגוע מסוים אוחז בי, לאותו משחק של השראה, בו משחק אתה, את הדמות הראשית ואני את הסופר המתייגע, התר את עולמך.
אותו משחק בו הפנטזיה לובשת, בחוצפה ורשעות, את חלקי הבד שנקרעו, והותירו חרירים מכוערים בגלימת המציאות.
ואמנם ממכרת היתה החוויה,
וחזקה ומסנוורת,
כמו מבט ישיר אל שמש ערומה.
אז פרשתי, למערתי החשוכה,
טחובה מעט, אך קרירה.
סביבי שממון חושי, וערמות של אדמה.
יושבת לתפור טלאיי כוכבים מתנצנצים,
בכל חלקי הבד בם נתגלו חורים.
והזבוב העיקש מתנגח בהכרתי,
מזכיר, מזמזם לי אותך.

יומיום

יום חמישי לפנות צהרים.
באיטיות שאין כמותה עוד שוקדת על המאמר,
אותו עליה לתרגם לעוד יומיים.
קבעה עם אחותה לציפורנים בשתיים,
מחר חתונה, והיום הוא בא,
שתי ציפורים ושמחה כפליים.

כבר היתה היום בגן, בבנק,
אצל הירקן ועל האופניים,
כבר סדרה את המטבח שוב,
את כל ערמות הכביסה קיפלה!
וגם סיגריות, כבר עישנה יותר משתים.
תנועות עובר ופיפי, ביחד פעמים,
גבות מסוטטות ללא רבב,
לכך דאגה כשהקשיבה לזרם המים.

שיניים צוחצחו עם בוקר,
בגאווה ויסודיות מול המרדן הקטן,
שלפחות ירגיש בחוץ, נפסד,
אם החליט להתעקש דווקא כאן.
עשרים עמודים באנגלית צפופה,
מחכים בסבלנות על השולחן.
אישה שהתרגלה לדחיינות לשמה,
במרוץ איטיות ההיות אל נגד מעוף הזמן.

סתמשטות

אז השיר על השיער שלי,

שעושה לי מצב רוח טוב.

נתפס שוב בזוית הראייה,

כשאני מתיישבת לנוח ברחוב..

מחליף צבעים עם היום,

בין ירח לשמש מתנועע ברון 

בין זהב לחום, לכתום.

ואם זה מין בוקר מסנוור

בו מחוויר השיער וצבעו מסתתר,

ידע גם לעטוף,
את הלב הנשקף מעיניי,

במסך וילוני אדמדם

ובמיסתורין מגדרי 

להצניע מבטי מהעולם.

חד בלב

כאב חד בלב

יוצר בראש תמונה שלו. 

והדגדוג שבבטן, אדים.

מחשבות טריות מראשו.

הסירוב של ידה,

זה סימפטום של הלב.

נפרד לא נפרד.

מסכים ומסרב,

מתכווץ מתרחב.

תשוקה מטורפת

במסווה של תרבות,

חוויה אילמת-פיזית,

רווית משמעות.

הידוע, הראש, מנצח.

יד כנועה, תוחזר,

בריפיון אל מקומה.

סיגריה מגולגלת שתוצת,

על כורסת קטיפה אדומה,

תפייסנה את הלב, 

ותחדל בו מלחמה.

נשלח מה-iPhone שלי

כל כך הרבה השתנה בימים האחרונים שפתאום הפכתי משותקת, אנוסה לתת למחשבות פשוט לרדוף אחת אחר השניה. כאילו אין מצב שבעולם לתפוס כמה ולהתחיל והשתעשע בחרוזים.
וזה מצחיק, שמה שקרה הוא דבר טוב, עליתי למדרגה השניה מהתחתית, מנקודת האפס של הרצון. משמע, מתעוררת, מתפכחת. מנהלת הסכמי שלום, מגדילה ראש בכוונה, מוצאת כוח בזה שוב...
וזה מצחיק, כי תמיד, זה קודם אצלי, ואני יודעת את זה לכל אורך הדרך. הבעיה היא בנקודות השבירה שכרוכות בדיוק בזה שברמה מסוימת של אי נוחות (לא גבוהה במיוחד) אני מאבדת כל עניין לעזור לעצמי, ובמהירות האור, מאבדת, לפחות על פניו, גם את היכולת. מה שאני כן עושה- פשוט מאבדת עניין, לא משתתפת, לא משחקת, כשבצד בני שלי מריע ומתריע, "את סתם ילדה קטנה ואנוכית, את מוותרת לעצמך"..
ואני, דווקא בתוך תוכי, יודעת בדיוק על מה לא לוותר, על ההטבות הבלעדיות של אדון בביתו, על אותם דברים שעומרי, בן שנה ותשע, מתווכח איתי. "אז אנלא אוכלת" אז אני לא מראה עניין קולינרי, או חברתי, לא שיתוף פעולה חיצוני ולא פנימי.. כמו שאמרתי- מחוץ למשחק. ובקבוצה שלי... כן יש קורבנות, בעיקר החיים שלי שעוברים רגעים רגעים ללא רצף עם מטרות מועטות. וכבר הבנתי שכל עוד אשאף אל האין אתנגש עם החיים, כי ככה זה, אתה לא מוכן לתת כלום, לא מרגיש ראוי לשפע שיש לך. מסרב לתת לו לעבור דרכך.
מטבע הדברים קשה להסביר את הדבר לעומקו מכאן, אותו מקום חשוך לא אוהב ששופכים עליו אור.
בנתיים, מתמקדת בלשים לב איך האנרגיה לא נעלמת, פשוט עוברת ממקום למקום. בחורה טוטאלית עם מודעות טוטאלית. חלוקת קשב? פחות. וזה המצב וזה סבבה, אני מוכנה לקבל את נקודת הזינוק הזאת, ומין הסתם היא נעימה יותר מבררת העצלות והרחמים העצמיים גרידא.
ובאמת האנרגיה שלי, מגויסת כרגע למשהו. אנלא יכולה לתאר את המשהו הזה בדיוק,שכן התחושה היא שמדובר בדרגים, הבכירים ממודעותי, אשר הבילו להתגייסות זו. אני מנסה בעיקר לשתף פעולה. וזה שינוי כל כך קטן ואמורפי, זה בא מהלילה ומשנה את כל היום...
ועכשיו, חיבת להתרכז, מנסה ללמוד. לא ברור.
יום נעים

כשאמות, בשעה טובה אל תבכו עלי, אל תזילו דמעה. כשאמות, ערכו חגיגה גדולה שכן אני בדרכי, בסבלנות אין קץ מצאתי גאולה. כשאמות, בתחינה, אל תהיו עצובים, לא עליי, ולא על הילדים. זכרו שפיללתי לחמוק מהבלי העולם, זכרו ששאפתי , להגיע לשם. זכרו שהייתי ועדיין נמצאת וכאבי זה שנפטר, עם גופי המת. נשלח מה-iPhone שלי

חשוףונגיש

שמתי אוזניות,

עוד לא בחרתי שיר.

שומעת את המח זז.

מחשבות, חולפות- עפות,

משל היו,

ציפורים.

ממהרות בסוף היום 

מעל העיר.

המסך עולה,

אחורי הקלעים

חשוףונגיש.

אבל אין אוחז ואין ניגש

אין שם נפש חיה

אין שם איש.

ההצגה בוטלה,

לא עולה.

מח ערמומי,

מופע משלו,  

העלה.

הצופה פה יחידי

הגם הוא מתנמנם,

שכן השיר לא נבחר

ובכל זאת, חוזר על עצמו,

ומתנגן.

חתולים

חתולים שחורים
מילאו את הבית,
צורחים מיללים.
חתולים מבקשים
מים, מזון, ליטופים.

מקצתם שמנים, עבי אשכים,
מצולקים ולמודי קרבות.
חלקם הארי, גורים דקיקים,
חולניים וארוכי זנבות.

ובין האחד לבין כולם,
מלחמות טריטוריה,
מאבקי כוחות.

יללות עזות בבית שלנו,
והם אינם מתים או מתחלפים,
רק מתרבים.
מגוללים את צרכיהם
בין השטיחים והסדינים.

ניצבים זה מול זה,
פנים מול פנים.
נכונים לאנוס, לרצוח,
מפריעים לשכנים.

אולי תיקח אחד או שנים?
אולי תבוא לקראתי?
אולי נכריז על יום אימוץ,
אני אותך ואתה אותי?

להתאהב בחיים.
כמו שהתאהבתי בך;
צמא מוחשי לדבר.
עוצמות של תחושה,
הר געש נחבא,
של תקוות מטופשות?
או, סתם אישה
בדמה תוגה
בלבה הצפוד,
ניחוח ערגה.

ואיך הייתלי לאחות,
לתאום, לנשמה.
׳הראי לי נא שלך׳ ,
׳הושט נא לי שלך׳ .

מכר משכבר, אל תטעה
בהבלי המוחין.
היתה שם קרבת לב ודם,
היו שם חיים אחרים.
היו שם זריחות ושקיעות וגנים.
היה שם רטט מחיה
רעמים וברקים.


להתאהב בחיים. מנסה להיזכר,
התאהבתי, הלא,  לא פעם.
חופש תנועה בלב אדם;
ימים ולילות שחלפו בטעם.

ואולי מוטב, להסתפק בדבר עצמו.
להרפות את הזרוע הנטויה
לתת לספינות לשקוע עמוק,
לחוש צביטה חדה בלב
להתפוצץ פתאום מצחוק
להסתכל על עצמימך;
על היצור הזה שנולד
להבין שהיה פה, משהו מיוחד
 לראות ששני הבדידים
קורצו מאחד.
לקוד קידה אוהדת, לדסקס.
כמה זה נחמד.
לא היה שני לדבר זה עצמו,
ולמה הקשני להסתפק בדבר,
ולמשוך את זרועי מעימו.

אח אח אילו לילות ...
חלמתי עליך סבא שלי מתוק,
גופך רפוי כשל תינוק והבריות, הקרובים, מניעים, מסדרים ומעוררים את מערכות גופך. הם מושיבים אותך לידי ואני, כאילו נולדת לי עכשיו, מלטפת , מארגנת את הבגדים. מנשקת ומערסלת.
אני שמחה שחלמתי עליך, הלוואי וידעת הלוואי ותדע, הלוואי ואתה איתי, אפילו קצת, כמו שאני איתך..
דיברתי אתמול עם סבתא, לא ייאמן כמה היא נשמעת טוב וחזקה. מבטיחה לאהוב אותה, סבא, מבטיחה להשאר קרובה.
והבוקר, שוב מתעוררת לאלף לבטים, יותר מדי חופש, אם אתה שואל אותי. להתיישב לתפור וילון, לכתוב סמינריון, לבשל איזו ארוחה, ללכת לחברה עם היומולדת או לזאת שילדה?
כשהיתי קטנה יותר, כפופה לחוקים , הייתי מקללת, בורחת, ומכופפת סדרים. היום אני קמה עם תפילה, שמישהו שוב יפעיל אותי ככה, יצייר מסלול ברור וילחש לי , "את כן יכולה". שקיוויתי כל כך לעצמאות לא הבנתי שגם בשביל לקבוע את הדרך צריך תושיה וכח והצמדות לערך...
אז מה להיום? הלב עוד ישן את שנתו. אין תחושה של הוא איתי אין ידיעה שאני איתו.
יומולדת? לידה ביתיות או מרוץ החיים? המשחק הזה בנוי מעודף של שלבים.

http://www.youtube.com/watch?v=z2s1CA7j8vk

רעב

אני רעבה, אני שונאת שונאת להרגיש את זה בא.
אני כל כך רעבה שיש לי בחילה,
אני כל כך רעבה ששתיתי כוס יין והקאתי את כולה.
אני רעבה, לרגעים מדמיינת לקפוץ מהחלון ולגאול את הגוף הזה מייסוריו.
אני רעבה ואין שום דבר שבא לי עכשיו.
אין דבר שעבורו אצליח להפעיל את אותם שרירי לסת סרבנים.
אין מזון אצלי בראש שיכול בכלל לשכנע את פי לייצר נוזלים.
אני רעבה, מזל שהיום כבר לא מתים מרעב,
כי הייתי נותנת לזה לקרות, אם היית שואל אותי עכשיו.

סתם

ביקשת אז כתבתי,
זה שיר בנאלי ורגיל.
לא תמצא פה דימוי או רמז,
לא מצלול ולא צליל.
לא תמצא בו את שביקשת
לא מחלקים פה מזון לתאים אפורים.
זה שיר יבש ומשעמם,
נקי מכשרון, רחוק מאוד
ממה שחושבים.


שאלת אז סיפרתי
תשוקות זה עניין הבא בגלים.
לכתוב על זה שיר, בחרתי
וחזרתי בחרוזים פשוטים.
בבחוץ הכל בסדר,
זה היחס זה מה שמכוער.
זה הלב, זה חוסר תאבון,
זה אפילו לא שיר, יש לומר.


לא יכולתי לספר לך הכול
הגם ידעתי כי תבין.
המילים הפשוטות מאפשרות
למשמעות המורכבת
להתפס ברווחים.

זה לא שיר,
ובטח שלא שיר אהבה
אתה קובע ת'קצב
אני מחפשת תשובה.

קולות עזים של חתולים גחמנים.

עיניים כחולות ,סיפורים סוערים. 

של איש,

על סירה, סערה ומים עמוקים. 

חצי ירח בשמים, 

קריצה נעלמת של לילה לבן.

ילדון צעיר מאוד בוכה, 

לב נקרע;

נתפר חיש;

עמיד ומתוקן.

הפופיק הוא מרכז הבטן 

ונכון לעכשיו,

שם נרעד.

קולות של קונגו על כביש,

נביחות עזות.

מיותרות.

של אלף כלבים 

ואחד במיוחד.

רוצה לשתות, כוסית, 

של ויסקי,

ועת זו ניתנה לניחומים אחרים. 

רק אתמול, נהנתה בטירוף,

מיופיים של חברים נדירים.

אז העת היא אחרת, 

גם הרעש חולף.

סביבה ירטטו השמים, 

כשתועיל להתעטף.

בגלימת המלכות, 

כוכבית, מתנצנצת

הושמה בחדרה בהחטף.

תשים את ליבה

איך הכול, 

באין דורש,

תוכנן ונברא, 

במיוחד למענה

ומוסיף, ונברא ומתחדש.

הפרח בגן לגנן

הפרח בגן לגנן

והפרח אוהב את הגנן.

זה משקהו לרוויה, אך כמעט,

חפץ לרוב בפריחתו. 

והגנן, במפגין, 

גם הוא, קשורה נפשו בפרח 

והוא אהבו.

עלום מה שהוא מלבלב בתוכו.

ומדוע אהב הגנן את הפרח,

מדוע נזעק בו דבר? 

והאם בררת פריחתו של הפרח

נגזרת מתוך מהותו?

והאם זה בינו לבין העולם,

מחוות חיים מעוצבת מעשה שמים,

בבקשה מין השם לאדם.

והאם שלו הוא הפרח

של אהובו הגנן?

ומי בזכות מי

אצל מי העניין.

עולם נסתר זה של שאלות

נגלה אליי פתאום,

עם צאתו של שבועות.

 

נשלח מה-iPhone שלי

שבועות. וואו, זה היה לא פשוט העומר הזה. הלוואי שהיה ושנגמר עם הספירות. הלוואי שמחר, יתפוגג הערפל ההזיתי הזה, שמתקיים במציאות, בכבודה ובעצמה, תזרח שוב השמש באור קצת חדש, תקרא לי אליה ותתן את אורה הטהור עליי, דרכי, ובדרכי. הלוואי שיגלה שוב הלב את כוחו האדיר על הגוף. הלוואי שתמשיכי לנוע במתיקות בתוכי, הלוואי ויצבעו השמים בעזות עדנתו של טירוף. לא, לא פשוט היה העומר הזה, בחסותו אף שלחתי חלק ממני חזרה אל האין, בתקווה גדולה שישוב אליי, וילווני בדרך של אור. חג שמח סבא, אני איתך מאוד.
והיום, עבר לי דווקא די מהר, זה תמיד ככה בימים שאתה חוזר.. חג שמח ותודה על היש ועל האין על גילויים ואהבה. 

לצאת אל החוף

כן היא עמוקה.

כל כך עמוקה, 

ממש טובעת

במיימיה שלה.

אינה ממהרת

לצאת אל החוף.

זה ברור. 

כאלה בנות,

לא בנויות לשמש

בעוצמות גבוהות.

מחפשת בבריכה

דגים גדולים 

ששטים כמוה, 

בעמוקים. 

לשוחח עמם

על דה ועל הא,

על רקע תחרות צלילה.

מחפשת את הבוקר בלילה, 

את הלילה בבוקר.

מקיימת מימדים 

שעולים לה ביוקר.

במקום להתפלל 

מקללת.

במקום לברך 

מצטערת.

במקום לאהוב את עצמה

חולמת על ארץ אחרת.

אגוזים בלי שיניים.

לב בלי ידיים. 

רק שיר עצוב

וזוג עיניים.

בנתיים.