תודה

ובכל מקום שהעזה ללכת
היה נפרש לפניה, מיד,
שטיח עשוי שושנים אדומות.
והציפורים היו חגות סביבה
מריעות, נרגשות.

ובכל זאת העדיפה לרוב
לא ללכת.
כך יכלה להיטיב לראות
את שהתרחש
דרך כל החלונות.
היא חשבה שעדיף כך להשקיף,
באופן עקיף.

העדיפה,
להתערבב פחות עם ההמון.
להתייעץ מדי פעם,
עם מומחה,
מתחום זה או אחר,
הקנה לה תחושת ביטחון.

בטחון בידיעה שהיא בדרך,
מתקדמת לעבר מטרה.
שיש אחוה ואחידות, 
ותאורה,
על האמת שלה.

למרות כל זה,
לפרקים לא התאפקה
בשעותיה הרבות עם עצמה
היתה נוטה בסודין
להרעיל נחרצות את ליבה.

מתכחשת בחוצפה לכל השפע שלה,
משתעממת מהיש, סולדת מחובה.
ובלב פנימה הופכת, מחרישה.
איך זמן כה רב היא לא התרגשה
ואיכבכלל, כלום היא לא מרגישה.

וקול ידעני מנסה ללטף,
אבל יוצא לו קצת מטיף.
איך בשביל להתרגש
יש לחבק את היש,
לעשות, לקבל ולא להעדיף.

ובכל זאת זה לא להאמין,
איך שתי נשיקות על הלחי
מצליחות להוציא את מה שבפנים.
איך עצה קטנה, בזכות כוונה,
מרסקת גבולות אימתנים.

תודה יקומי,
באמת.
תודה על
החוץ והפנים.