שוב הכעס הזה.
שוב חמץ הלב ממחשבות.
שוב שנאה ואלימות פנימית,
אין פה מקום למילים יפות.
שוב בדידות קיומית
זוקפת ראש מעוות.
שוב הכל מתפרק
ולי לא אכפת.
לא אכפת לי לצעוד פה לבד,
אך לאן?
הרמזים סותרים ודבר לא מובן.
גילויו הנשנים של האל בעצמו לא מצחיקים אותי יותר,
עומדת פה ככה,
נכונה לוותר.
מה כל כך לא נכון בלרצות שום דבר? מה כואב? ומחמיץ את הלב הנסגר.
מה מציק לך, אישה שבורכה בהכל,
מה הרעב הזה לשקט,
צאי כבר במחול.
צאי כבר במחול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה