ואם מסתכלים על זה
כפי שהסתכלתי
אני לאחרונה.
כל החיים שלי,
הם בעצם
כמו לידה.

מאמץ מטורף, ניסיונות
עגומים של שליטה.
למרות התהליך
שכמו קורה מעצמו,
גם אם היכולת מועטה.

ולרוב לא משנה
כמה חזק אלחץ.
כמה אנסה לקצר,
או לברוח מהוויתו
הוא יעבור דרכי,
הכאב,
ויעשה את שלו.

בשפלותי או בשיאי
אחוש בכל נדבך.
אחווה עד תום עינויי התרחבות,
אחמוק בחסד משגעון,
ושוב אשכח.

וברגע של קסם,
תוך קבלת מרותו של האל האכזר,
משהו ירפה, התהליך יקרה,
ובאופן שגרתי לחלוטין
דבר יוליד דבר.