פנייה לזרה

יש לך תחרות איתי,
או לי איתך.
יש בינינו תחרות.
אנחנו די דומות את ואני.
אפשר לחשוב,
ששלי הוא שלך,
או שלך הוא שלי,
או שאין מקום לשתינו פה.
לעבור מולי ככה,
בעיניים חצי עצומות,
לא פותר את המבוכה הזאת.
לעמוד ככה מולך,
לצוד את מבטך ולברוח,
משאיר אותך איתי.
שעות רבות אל תוך היום.
ואנחנו הרי,
כלל לא מכירות.
סתם נפגשנו בשיעור,
זו בבואה של זו בבואה.
מנסות להתקיים במקביל-
מבלי להביט בעיניים.

הישר

האמת כמו קו ישר,
עוברת בין שתי נקודות.
וכמו קו ישר,
באין מופרע הוא,
או נשבר,
באורכה יכולה היא לחצות יבשות.

יכולה להמשיך ישרה,
מקצה אל קצה ; לרשום גבול ברור.
יכולה להשתנות ביני לבינך,
אולם כך יתקבל לנו קו שבור.

האמת כמו קו ישר היא,
אחת, נושאת קצוות.
תמיד תתקיים בה נקודה משותפת,
מפגש אינסוף קווים,
הצטלבות אמיתות רבות.

כמו ישר,
יכולה להעלות או להוריד,
(תלוי בזווית)
וכמו ישר נוכל למצוא בה,
לפחות נקודה אחת,
לפחות נקודה להחזיק.

אז האמת, כמו קו ישר היא,
וכמוהו, קשה לשרטוט.
העט בורחת, דיו נמרח,
לפרקים נשכחת המהות.

נקודות רבות צצות ונמוגות
אך הישר הוא זה ;
המתווה את המציאות.
את שעמלנו,
לדייק שרטוטו בחיינו,
נזכה בסופם לוודאות.

קמטים

הבוקר גיליתי,
קמטים של צחוק מסביב לעיניים.
לא מעט, המון, וזה מוזר.
לא צחקתי כל כך הרבה בנתיים.

בהתחלה חשבתי שזה מראה די חביב.
כיווצתי את הפה ואת האף,
בחנתי מסביב,
והרפתי.

אחרי כן, מרחתי שלוש משחות שונות.
ושוב כיווצתי והרפתי,
בודקת תוצאות.
אשר לא ניכרו בכלל,
הרגשתי שחבל.

התבוננתי עמוק, לתוך העיניים במראה.
חשבתי שאולי, בראייה שלי,
קיימת איזו הפרעה.
והתבדתי.
קמטוטים רבים,
לא המצאתי.

אז החלתי משוחחת
עם עצמי מבפנים.
רבו המילים, שונו פרצופים.
ואז הבנתי.
תמיד יהיה על הפנים, המצב.
והחלטתי.
אני,
אני לא מסתכלת יותר מעכשיו.

  

להתראות סבא יעקב

אין הרבה מה לומר.
מכאן המוות נדמה מאוד אכזר.
במיוחד, אם נזכרים במי שהלך,
במיוחד, אם מביטים במי שנשאר.

אין הרבה מילים לתאר.
אדם שהיה ואיננו יותר.
יש שיגידו;
תשעים שנה זה די והותר.
די והותר.

אין מספיק דמעות בכבודה,
לשטוף לב נקשח של ילדה.
כשאבא נקרא לחזור למקורו,
כשאבא נטמן באדמה רבודה.

אין הרבה מה לעשות.
צריך את הגוף לכסות.
כי המת כבר לא כאן.
צריך להמשיך עם הזמן.



ולא נראה אותו יותר.
ולא ניגע.
לא נקח ולא ניתן.
ולא נשמע.
ולא נוכל לברר;
איך אתה?
מרגיש טוב יותר?
לא נדע.

המוות לחיים חידה

מקרה שהיה

תכנסי, תכנסי, הוא מחייך בפתח.
והיא, כיסים ריקים ויום מלא,
צועדת פנימה במתח.

יש לי פה הרבה דברים,
הגיע חדש
ונשאר גם מעונות קודמות, בזול!

ידיה בתיק, ממששת ארנק,
הייתה רוצה לקנות את הכל.

חיוכו הנעים ועיניו הטובות,
משכנעים אותה להשאר.
אולי תוכל לקנות בכל זאת,
רק משהו קטן,
אולי תוכל לעבוד קשה יותר.

עיניה תרות את החנות הפינתית,
ידה מושטת לשמלה, קצת זנותית.

הרבה זמן לא היה לי,
מעודדת את עצמה.
הרבה זמן לא הרשתי,
לא היה לי בשביל מה.

נכנסת לתא ולאט מתפשטת.
בין קירות אפורים לווילון מקטיפה,
בתוך תא הלבשה,
היא מאוד מתלבטת.

מה נשמע שם חביבה?
שואל ברוח טובה.
אם תרצי מידה יש,
אל תתביישי לבקש.

היא יוצאת בהיסוס אל מרחב החנות.
לא רגילה שעוזרים לה,
לא רגילה לכזאת סבלנות.

בואי, כמה את יפה!
בואי תראי,
אני מחזיק את המראה.

היא נעמדת, ככה להחליט,
והוא, בחזרה מביט.
עצובה היא מעט,
ומעט מבולבלת,
הבחור הנעים מאחורי המראה,
תופסה בחוזקה שכמעט היא נופלת.

סליחה, סליחה חביבתי!
זה בטח בגלל היופי שלך!
תעמדי זקוף יותר,
שנוכל לראות אותך.

אם תקחי את השמלה,
אעשה לך הנחה,
אם תרצי דבר מה נוסף,
תמצאי פה בבטחה.

והיא, מסתכלת עליו ארוכות.
פיה יבש, שפתיה רכות.
לו יכלה,
היתה רוכשת את השתקפותה מעיניו,
כמה יפה היא נראית לה עכשיו.
אך כיסיה תופחים מרוב חשבוניות,
היא בכלל נכנסה רק בדרך לסופר,
היא בכלל תכננה לבית קניות.

תודה, תודה לך, אדוני היקר!
אולי, במחילה,
אחזור לקנות שוב מחר.
באמת מתקבצים עננים בשמיים,
באמת כבר נראה שמתחיל להיות קר.

אני לא רוצה יותר שנדבר על זה,
אפילו לא ברמז,
אפילו לא זה עם זה.
אני לא רוצה יותר לדבר.
בכלל, לגמריי,
זה הלב שאוסר.
אוסר את תנועתי החופשית,
אוסר את הרווחה הנפשית.
עלינו להתרכז בתוך עצמנו, נשמה,
עלינו לשאוף לשלמות שלמה.
עלינו בית שמים אדמה.
אני לא רוצה יותר לדבר על זה,
ועכשיו דממה.

זיקת הנשמה

בשביל בו אני צועדת
כאילו היום
כאילו לבד
אתה הולך איתי תמיד
הווה איתי אחד
בעולם שמעבר לעולם הזה
יש לנו קשר חזק שכזה
אני קמה בבוקר וזוכרת
הולכת לישון ונודרת
שולחת לך הבנתי
מעל הזמן והמקום
שולחת לך הכרתי
שבאה מהיום
את הרגש העמוק שבא
לא אסרב לו
אין לי תשובה
מקבלת מנחתך
שמחה בשמחתך
ומשתפת
משתפת גם אותך

כותבת שיר

מטאטאה את הסלון, 

מקפלת כביסה

וכותבת שיר

מבריגה ברגים בדלת הארון, 

תולה תמונה בכניסה

וכותבת שיר

מחדשת את חדר הילדים, 

אורזת מיני צעצועים

וכותבת שיר

אוכלת משהו כי צריך

מכניסה לריאות קצת עשן סמיך

וכותבת שיר

הוגה בשנת צהריים, כדאי

בית קפה עם חברה, אולי

וכותבת שיר

ערמות עשייה מחכות

קמתי הבוקר רוויה בכוחות

וכותבת שיר

שיריי נכתבים לצידי כל הזמן

אפשר תמיד להתחיל בקטן

היום מצאתי לי פנאי נאמן

וכותבת שיר

למשורר המודרני-
כוס בירה תספיק.
המשורר המודרני,
סלולרי חדיש מחזיק.

המשורר הוא לא אחר.
לא אחר מעצמו,
לא שונה מעמו,
הוא רק מאוד מודרני,
וזה מספיק לטעמו.

הוא שואף עמוקות,
חמצן זה סם חדיש.
במיוחד אם אתה כזה,
כזה אדם רגיש.

הסיגריה מונחת במאפרה שתחתיו,
הוא לא מדליק אותה עכשיו-
הוא לא צריך אותה עכשיו.

תר אחר מפית,
תר אחר נייר,
ובסוף שם את עיניו
על המכשיר המאולתר.

הוא איש מודרני ועכשיו,
זה נחשב מאוד נחשב,
להיות ככה מואר,
באור הטלפון,
שכל החברה על הבר,
שתויים עד עילפון.


מחר בבוקר
ירגיש בוודאי,
נחשק טיפה פחות.
הוא יקיץ ודמעה בעיניו,
בחור רגיש, מה לעשות.

יכין לו ספל חם-
שיהיה לו מה לשתות,
ירים את המכשיר,
יתבונן שוב בשורות,
שמאלו הפנויה יעביר בשערות.
איש מודרני שכזה,
מקדים את הבאות.

שבת שלום

הנה הגעת לפה שוב; שבת
והנה הבאת איזה קירוב; אני ואת.
נוחה להתמלא ורכה נפשי,
ככה זה כשאת מתקרבת.
ככה זה בצהרי שישי.

מה שהיה לי השבוע
מתמוסס ברכות
אל חלל הבית.
מי שנמצא רחוק
ולא ראה עוד את היום,
ישוב אליי, הלוואי,
ישוב עם עלה של זית.

ואני, שאת חרבי
לכבודך הנחתי בצד,
לא מצאתי, לא כלום,
להניח ביד.

אולם הנה שבת; שבת.
שבעה מטוב רצוני; מלאה וטובה הגעת.

ושבעה הרצפה מהשתדלות נקיוני,
והשקט שלך עוטף את הבית.
הלוואי שתניחי בידי,
שיהיה לי לתת לו כשישוב,
הלוואי ויימצא לי ,
עלה של זית.

חרדה

היום היא הגיעה לבקר,
לפנות בוקר,
התמקמה בין שלושה
הצפופים במיטה אחת.
ידעתי שהייתי צריכה לסגור חלונות.

ראשון התהפך הקטן הגדול,
בין כוכב לכוכב,
אמא, רוצה עכשיו.
ונרדם.

נשימות עמוקות לחזה סגור מאוד.
ריצודי אור חזקים מתחת עפעפיים שחורים
טיפוס איטי במדרגות אל שמיים.

אבל הנה
היא מטפסת לה
גוף קטן וחמים
על גופה הנוקשה
של האם הלאה,
המלאה.

והאם, כורכת יד
ארוכה מעקצצת.
נמצאת בין חיים למוות, היד,
וכבדה
ושואלת; לאן.

נצמדת אליה- לביתה.
לבשר הרך,
לנשימה הסדורה;
נקייה ומתוקה.
נצמדת כבדה ושואלת;
את כאן?

רוחות חזקות
בחלונות העלייה,
ערות שלמה עכשיו.
רטט זועם וכואב
טיפס להכרה;
רציתי לישון.

השאלות הנוקבות,
זריזות ממני בשעה כאזת.
והנה נכנסה מהחלון-
חרדה.

היד, לא מתעוררת.
השמש תזרח באמת;
רק עוד שעה.
איפה אימי?
אני שואלת,
איפה אני?
ארורה שכמוך,
ארורה ורעה,
וערה.

שבכה

אני דוחה את עצמי
ונדחית בחזרה
וכך מסתובבות,
שתיים זרות
מדחי אל דחי
דוחות ונדחות

גם אתה דוחה אותי
דחויה אני מצדך
ומצידי, כבר שחתי,
דחיה הדדית מבטיחה
וכך אנו חיים
שניים בזויים
דוחים ונדחים


דוחים ונדחים הימים
נדחקת צרה אל צרה
מצטמקים אברים פנימיים
מציאות לה מותרת צרה


כלל אינני בטוחה
מי את מי החלה דוחה
אם אוכל לדבר
בעצמי, בשבחה
אם יבוא יום חדש
אם אצא עוד כולי
מזו השבכה

יושבים יחדיו,
בני אנוש.
שותים קפה,
מהנהנים ראש לראש.

חולקים עוגה,
מסתכלים לצדדים,
מביט איש ברעהו,
עתה אינם מסכימים.

עוברת מלצרית.
מעט עסוקה,
ומאוד עצבנית.
כלפיי חוץ היא נראית חייכנית,
אך אוי אם תחול לה פה איזו תפנית.

עלמה צעירה מגלגלת,
עגלה של תינוק.
לצדדים בהחבא היא פוזלת,
לשיחת השכנים;
יש לה ריח מתוק.

צמד ותיקים,
כוסות תה אוחזים;
ביד נרעדת.
ארוחת הבוקר הדלה,
נאכלה כמעט כולה,
והשעה כמו עומדת.

איש עם אופניים ועם כלב נעצר.
חשב לשתות קפה או מיץ,
או משהו לא יקר.
עיניו הטובות,
מרצדות, נזהרות;
רק שזה הנאמן,
רק שלא יסתבך בצרות.

שולחן עזוב.
עליו, מתחתיו-
יש המון באלגן.
ליכלוך, שאריות,
כלים ומפיות,
בני אנוש שעזבו לא מזמן.

וקיימת אני.
קפה על סויה, עיתון מיותם,
סיגריות, דפיקות לב,
ומבט חקרני.
גם אני בינהם, מהרהרת,
גם אני, גם אני, גם אני.

התבטלות

התבטלות היא לא רביצה נינוחה
עם סיגריה, קפה ומבט סתום
יותר הכוונה, להתאחדות חיננית ביקום

הרעיון הוא לחכות בסבלנות
להתייחס למאוויך בצניעות

לאהוב את עצמך עד כדי כך
שתסכים להיות נשכח

להתייחס אל הגוף כאל מרכבה מלכותית,
לטפח אותה, לחזק אותה
בעיקר להמציא לה תכלית

כל פעם מחדש, בזכות התאיינות המאווים
ולבחור רק אחת מבין אינסוף דרכים

התבטלות היא לשאת בתפקידך בלב שלם
להבין, מוטב היום, שבשביל זה אתה נושם

להקפיד להיות אחד במראה של החיים
קיימת השתקפות בעיניי האהובים

למלא את הצרכים מבעוד מועד
שלא תמצא את עצמך מין האמת נודד

כשהרגש מפחד לא להתנגד

להיות קשוב כל הזמן לרמזים, ולסודות
שמופיעים באלף ואחת צורות
ההתבטלות עוזרת לזה לקרות

וגם אם לא תסכים
גם אם תגחך
ותאמר שאלו הן שטויות
בכל זאת שמעת זאת ממני

בזכות ההתבטלות אפשר להיות

אישה אמיתית

את לובשת שמלה חשופה

נוצץ וחשוף ומזמין הוא עורך

וזה הופך אותך קשוחה

אז אינך יכולה לחייך

מה יגידו עליי, היראוני סוף סוף

את שואלת בינך לבינך

ורואים אותך, ורואות ורואות 

שאלות נשאלות, ואולי בגללך

ריסים ארוכים משוחים בשחור

נוצצות השפתיים מתחת לאור

נעליים לוחצות ופנים לחוצות

עיצרו; השתאו ותנו לעבור

ולך, לא נוח כך ואינך מחייכת 

מסתתרת תחתיי עפעפיים כבדות

וכך, לא נוח לך, בתוכך אש חורכת

מחפשת אישור בעיניים זרות

בסך הכל רצית 

להזכיר לעצמך מאיפה באת

רצית להיות טובה, ונראית וחשובה

כמו נרות הדולקים בערב שבת

את שונאת לעמוד בקדמת הבמה

אבל בירכתיים אט אט את דועכת

ובינך לבין שאר השחקנים בתמונה

את יפה באמת רק כשאת מחייכת

אישה אמיתית היא אשה שמחה

בלבך שמחי שמחתך

אישה אמיתית ביופיה בטוחה

ושמרי נשמתך בעצמך

בשעות כאלו אסור לדבר איתי בכלל

ואני לא מגזימה.

אם תשאל אותי למה,

זה בגלל שאני עוד מחפשת מסננת מתאימה.

הופכת והופכת, עד צמצום מוחלט של העיסה,

כי גם המילים שבתוכי זקוקות למחיצה

כשהעיניים נפקחות בכוח, אני רוצה ולא רוצה,

ובשעה כזאת אם תכנס אליי למח,

תוכל לחשוב שישנה פה הפצצה.

וככה זה מרגיש,

אתה מבין אותי איש?

תן לי לנצח את המלחמה שלי בשקט,

אל תגע בי בכלל שאני ככה משותקת

כי מבחוץ אולי נראה זה כמו דימדומי בוקר נוגים,

אך מבפנים,

אלוהיי, הו אלוהים.

קמתי בבוקר כשבטני נוקשה

עיניי דבוקות, לשוני יבשה

ליבי דוהר; מהר וסוער

ולנגד עיניי

בקשה חדשה

נשמתי שלי,

האהובה, החשובה,

שאלה לי אלייך,

הותירי תשובה,

אוכל לנוח מהצער

ולשמוח השנה?

אוכל לשכוח את הפחד

לגרש כל יראה?

הכנתי לי קפה שחור

עם חלב חם וסוכר מתוק

מתחתי שפתיים,

דימיתי לי צחוק

נשמתי עמוק וחזק ונחוש

במקום לטלטל

ליטפתי את הגוש

של הצער שלי

של הבדידות הקיומית

ליטפתי נישקתי

ועם בוא צהריים חלה תפנית

נשמתי שלי,

האהובה, החשובה,

שאלה לי אלייך,

הותירי תשובה,

אוכל לנוח מהצער

ולשמוח השנה?

אוכל לשכוח את הפחד

לגרש כל יראה?

לקראת הערב 

חפצים וכלים הושבו למקומם,

הזבובים הואילו לצאת מהחלון,

כשגזלתי את הטינופת

שמילאה את עולמם

רוחות של סתיו,

נושאות חמימות

נכנסו אל הבית 

נושבות במתינות

נשמתי שלי,

האהובה, החשובה,

שאלה לי אלייך,

הותירי תשובה,

אוכל לנוח מהצער

ולשמוח השנה?

אוכל לשכוח את הפחד

לגרש כל יראה?

הלילה ירד

הכביסה התייבשה

אמת בפי, בליבי

זו הדרך קשה

ותשובה לי עשיתי

נעתרה נשמתי

ונפשי התקדשה

נשמתי שלי,

האהובה, החשובה,

שאלה לי אלייך,

הותירי תשובה,

אוכל לנוח מהצער

ולשמוח השנה?

אוכל לשכוח את הפחד

לגרש כל יראה?

אם אמשיך כך לרצות,

גילתה לי בסוד,

אין דבר שיעצור אותי עוד,

אם שמחה היא המצרך שנחוץ לך כעת,

אין צורך לשאת ולתת,

היא שלך, וגם אני איתך,

צאי לדרך, עוד יום

מחכה לך כעת

ערב

בכותונת פשוטה משנות חמישים 

לכתפיה סריג כחול דק.

יושבה תחת כיפה

של שמים מתחלפים.

תחתיה סדין,

האדמה לחה,

מתכסה יָרק.

יושבה וחושבה וטובה למדיי,

עיניים עצמה לִמֵחֲצָה.

זה עכשיו נשטפה,

גוף עייף וכבד

ולישון עוד איננה רוצה.

חתול קטן בא לשכב

על מצע אסופת עצמות חמימה.

כל יום מתקררת הארץ יותר,

הלילות נמסים לִשממה.

היא קוראת למֵתיה;

קוראתם לתת בה חיים חדשים.

את פניה בוחנת עם פנס בֵּמראה,

על עורה הבהיר פוּזרו נמשים.

לא מכבר עזבה

והשביל, פתלתל הוא וזועק.

עוצמת עיניים, הקול הוא חזק,

נִרכס לו רוכסן בהבזק.

אי שם, לא רחוק;

זה קורה בוודאי,

בדיוק באותה הצורה.

אי שם, לא רחוק,

מישהו בדיוק באותה הצרה.

בודדים הימים, והרוח תסכים,

הלילות נמסים לִשממה.

החורף קרב, הארץ מתקררת,

ירוקה ולחה, נמצאת אדמה.

נשלח מה-iPhone שלי

מזג רע

מזג רע

לנעוץ מבט מר בתקרה

לשנוא את כל מה שסביב

ואותך שלא מגיב

מזג רע.

להסתנוור בכח מהמנורה

למנות צרה אחר צרה

לטבול בתוך מרה שחורה

מזג רע

לתקוע ציפורן בבשר

לשמוע איש מורבידי שר

להגות בסוף המר

מזג רע

לתעב כל גרם וגרם בגוף

להתרחק כמעט מבלי שוב

ולחזור בחזרה

מזג רע