תכנסי, תכנסי, הוא מחייך בפתח.
והיא, כיסים ריקים ויום מלא,
צועדת פנימה במתח.
יש לי פה הרבה דברים,
הגיע חדש
ונשאר גם מעונות קודמות, בזול!
ידיה בתיק, ממששת ארנק,
הייתה רוצה לקנות את הכל.
חיוכו הנעים ועיניו הטובות,
משכנעים אותה להשאר.
אולי תוכל לקנות בכל זאת,
רק משהו קטן,
אולי תוכל לעבוד קשה יותר.
עיניה תרות את החנות הפינתית,
ידה מושטת לשמלה, קצת זנותית.
הרבה זמן לא היה לי,
מעודדת את עצמה.
הרבה זמן לא הרשתי,
לא היה לי בשביל מה.
נכנסת לתא ולאט מתפשטת.
בין קירות אפורים לווילון מקטיפה,
בתוך תא הלבשה,
היא מאוד מתלבטת.
מה נשמע שם חביבה?
שואל ברוח טובה.
אם תרצי מידה יש,
אל תתביישי לבקש.
היא יוצאת בהיסוס אל מרחב החנות.
לא רגילה שעוזרים לה,
לא רגילה לכזאת סבלנות.
בואי, כמה את יפה!
בואי תראי,
אני מחזיק את המראה.
היא נעמדת, ככה להחליט,
והוא, בחזרה מביט.
עצובה היא מעט,
ומעט מבולבלת,
הבחור הנעים מאחורי המראה,
תופסה בחוזקה שכמעט היא נופלת.
סליחה, סליחה חביבתי!
זה בטח בגלל היופי שלך!
תעמדי זקוף יותר,
שנוכל לראות אותך.
אם תקחי את השמלה,
אעשה לך הנחה,
אם תרצי דבר מה נוסף,
תמצאי פה בבטחה.
והיא, מסתכלת עליו ארוכות.
פיה יבש, שפתיה רכות.
לו יכלה,
היתה רוכשת את השתקפותה מעיניו,
כמה יפה היא נראית לה עכשיו.
אך כיסיה תופחים מרוב חשבוניות,
היא בכלל נכנסה רק בדרך לסופר,
היא בכלל תכננה לבית קניות.
תודה, תודה לך, אדוני היקר!
אולי, במחילה,
אחזור לקנות שוב מחר.
באמת מתקבצים עננים בשמיים,
באמת כבר נראה שמתחיל להיות קר.
